בעוד שבועיים, ב-6 ביוני, ייפתח מחנה קיץ ייחודי שיפגיש בין נוער עם צרכים מיוחדים, לנוער בסיכון. המחנה, שאותה מפעילה עמותת “החלק שלי בפאזל”, מתקיים זו השנה השישית.
“למחנה שלנו מגיעים כ-120 בני נוער מבתי ספר שונים. הם מגיעים עם דימוי עצמי נמוך, ציונים נמוכים, וסיפורי רקע לא פשוטים” מספרת ל”שווים” יזמת העמותה, ג׳נה אלבז, “במחנה הקיץ הם פורחים, חווים הצלחה וחוזרים לבית הספר מועצמים. חשוב לנו שהמורים שלהם יהיו שם ויראו אותם פורחים, כדי שידעו איך למנף את זה לאחר מכן בשנת הלימודים”.
בנוסף למחנה הקיץ, העמותה מפעילה מחנות נוספים בארץ, משתתפת במחנות בחו”ל, מקיימת תוכנית שנתית במערכת החינוך ומפעילה מכינה קדם צבאית עם עמותת ״אחריי!״.
המסע לעולם החינוך
אלבז (32), מספרת כי הסיפור של העמותה התחיל כשהיא עצמה הייתה תלמידה בבית הספר. “הייתי ילדה מאוד שקטה, ביישנית ומופנמת שלא הצליחה לימודית וחברתית”, היא אומרת. “בכיתה י’ התחלתי להדריך בתנועת נוער, שם הרגשתי הרבה יותר טוב לגבי עצמי והדימוי העצמי שלי התחיל לעלות. זה פתח את המסע שלי לעולם החינוך והרצון למצוא את כל אותם בני נוער שהרגישו כמוני, שלא מצאו את עצמם או את הקול שלהם”.
במהלך השירות הצבאי שלה, אלבז הדריכה במחנה קיץ של הסוכנות היהודית. “הגעתי לארצות הברית למחנה עם הנוער שאני מדברת עליו, נוער ממצבים סיכוניים או עם צרכים מיוחדים, ושם נחשפתי לראשונה לרעיון הזה. הם לאו דווקא היו באותה קבוצה, אבל כולם שהו באותו מחנה. ראיתי את הקסם, כשהם נפגשו זה עם זה והחלטתי שאני רוצה להביא את הרעיון הזה לארץ”, היא מספרת.
״השילוב בין שתי האוכלוסיות לא היה מוכר בארץ בזמנו, אז התחלנו להביא חניכים מישראל למחנה קיץ בארצות הברית. הלכתי למנהל המחנה ואמרתי שהשאיפה שלי היא להגיע בשנה הבאה למחנה עם 30 חניכים – 15 עם צרכים מיוחדים ו-15 שבאים מסיכון”, נזכרת אלבז. “הוא התלהב, והבטיח שאני רק אצטרך לדאוג לטיסות ולתשלום למדריכים, ושהוא ידאג לכל השאר. בפועל הטסנו רק שישה חניכים. זה לא היה קרוב אפילו ליעד, אבל ככה התחלנו״.
לתקשר מעבר למילים
לשאלה איך בני נוער שלא דוברים אותה השפה יכולים לתקשר, עונה אלבז: “היופי הוא שילדים ונוער יודעים לתקשר גם בלי שפה, על אחת וכמה במחנה כזה שיש גם אנשים שהם לא בהכרח אנשים מילוליים. יש מספיק מדריכים ישראלים שיוכלו לתווך בעת הצורך, אבל הם באמת מצאו דרכים מדהימות לתקשר גם מעבר למילים”.
החוקים עבור החניכים ברורים מאוד: אפס סובלנות לשימוש בחומרים אסורים, הם חייבים לבקר באופן סדיר במוסדות החינוך, וללא בעיות אלימות. לכל אחד נבנתה תוכנית אישית בשיתוף המורים שמכירים את החניך ומה עליו לעשות כדי לזכות בצ’ופר הזה.
״אחד המשפטים שאמרו לי ונחקק לי בראש הוא ‘את כנראה לא מספיק מבינה באף אחת מהאוכלוסיות, אם נראה לך שזה יכול להשתלב’. בכל פעם שאני רוצה לבדוק אם אני בדרך הנכונה, אני נזכרת במשפט הזה. אני מבינה שזה לא רק משתלב טוב, אלא גם עובד כמו קסם״, היא מספרת.
״אני חושבת שמה שיוצר את האינטראקציה זה האינטנסיביות. אנשים חיים יחד באותו מקום במשך שבוע, הם רואים אחד את השני מהרגע שהם קמים בבוקר עד שהם הולכים לישון. הם נוכחים בכל מיני מצבים וחווים ביחד קושי וגעגוע”, אומרת אלבז, “לכל אחד יש את ההזדמנות להיות כוכב המחנה וגם להיות זה שצריך עזרה, הכל על השולחן כל הזמן. הכיף של המחנה הוא שיש משהו מאוד חינוכי שבו מדברים על הכל, ומקבלים את הכל״.
״הילד עם הצרכים המיוחדים פשוט יגיד לי את האמת״
מחנה הקיץ השנה ייערך בכפר נהר הירדן, בשיתוף פורום “Summer Camps Israel” שמסייע במציאת לוקיישן ובהיבט המקצועי. “רק עכשיו, כשאני מספרת על ההתחלה, אני מבינה פתאום איזה דבר גדול נוצר כאן. היום כבר יש לנו רשימת המתנה״, אלבז מתגאה.
המחנות מתקיימים בסגנון אמריקאי במשך 10-14 ימים, שבהם החניכים מחולקים לקבוצות. כדי לשמור על האווירה האינטימית ושכל חניך ירגיש שייך, המחנה מחולק לשני מחזורים ומתנהל בקבוצות של עשרה חניכים וחמישה מדריכים – מדריך על כל שני משתתפים. כל שתי קבוצות מנהלות פעילויות משותפות ביום, כך שנוצרת תקשורת מחוץ לקבוצה. פעם ביום מתנהלת פעילות של כל המחנה, וכולם זוכים להתערבב ולהכיר את כולם.
״אחד הסיפורים המרגשים ביותר הגיע מחניכה שהייתה אהובה על כולם וללא צרכים מיוחדים. לילה אחד היא בכתה וחיפשה חניך עם צרכים מיוחדים בשם גל, כדי לשתף אותו במה שעובר עליה״, מספרת אלבז. ״כששאלתי אותה למה היא חיפשה דווקא אותו, היא השיבה שידעה שהוא יהיה הכי אותנטי, שאין לו מסננים. הוא לא ידע מה נכון או לא נכון ופשוט יגיד את האמת, ואם הוא יהיה מובך – הוא פשוט יחבק אותה. הסיפור הזה הוכיח שהתיאוריה שלי על המחנה המשולב נכונה״.
נהוראי אקוקה, שהיה חניך וכעת מצטרף לצוות ההדרכה, כתב בעמוד הפייסבוק של העמותה: ״נכנסתי סגור ואחרי יום יומיים זה השתנה לי, וואו, הייתה לי הרגשה מטורפת והיה לי ממש כיף. התחברתי לכולם בטירוף. הייתי שם לפני שלוש שנים ועכשיו אני חוזר לשם בתור מדריך, וזה מרגיש כמו סגירת מעגל מטורפת״.
מוצאים מקום של חמלה ופתיחות
ההשתתפות בפעילויות גורמת למשתתפים להיפתח ולגלות הבנה וחמלה, דבר שעוזר להם להבין את החיים עצמם. “בני הנוער שמגיעים ממצבים קיצוניים מספרים לי שכאן הם לא צריכים להרשים אף אחד כדי שיאהבו אותם. הם לא צריכים לעשן, לשתות, או להתנגד לחוקים. הם פשוט מרגישים אהובים”, מספרת אלבז. “נקודת הפתיחה אצלנו היא שאוהבים אותם”.
אלבז אומרת שהמושג ״נוער בסיכון״ לא מעיד עליהם דבר. לפעמים הם פשוט מגיעים מנקודות פתיחה פחות טובות משל אחרים, בזמן שיש חניכים שבאים מבתים מדהימים. ״הנוער של היום וגם הנוער שאני הייתי חלק ממנו, עסוק מאוד בלעשות רושם כי זה כביכול מה שצריך כדי שיאהבו אותך. זה נוער שלפעמים הולך קצת לאיבוד. פתאום הם מגיעים למקום כזה שבו הם לא צריכים להרשים אף אחד ועדיין מרגישים אהובים ונחוצים. חניכה אחת אמרה לי ׳לא משנה אם אני שמנה או רזה, אני פשוט אהובה׳. חניכים עם צרכים מיוחדים אומרים לנו שזו הפעם הראשונה שיש להם חבר שהוא לא עם צרכים מיוחדים שרוצה להיות בחברתם. קורה כאן דבר מדהים, אני מאושרת להיות חלק ממנו ואני רוצה להזמין גם אתכם”.
מחנה “החלק שלי בפאזל” הוא אחד מעשרות מחנות קיץ שמפעיל פורום Summer Camps Israel בארץ. את הפורום הקימה שונה גודמן-סון כחלק מפעילות הקרן המשפחתית בישראל כדי ליצור ולספק הזדמנויות חינוך בלתי פורמלי איכותי ומקצועי בקרב ילדים ובני נוער, ולחזק את המרקם החברתי בישראל באמצעות השקעה נועזת וחינוך חוויתי. לפרטים נוספים על השתתפות במחנה הקיץ או בפעילויות נוספות, ניתן להיכנס לכאן.
