איאד,
כשאני חוגג את יום הולדתי, אני זוכר תמיד שעשרה ימים לאחר מכן, ב-30 במאי, חל יום מותך. בשנתיים שחלפו מאז, כבר הפכת לסמל, לחולצה עם ציור של עציץ, לטקסי זיכרון שכבר לא מתקיימים, ורק משפחתך כואבת את אין-היותך.
שנתיים חלפו מאז מותך מידי שוטר מג"ב, ואנשים עם מוגבלויות ממשיכים למות פה מיתות שונות, רבות מכאוב: מי בכדור, מכוון או תועה; מי לאחר התעללות קשה, פיזית ונפשית, במוסד אחד; ומי מבשר רקוב ומורעל במוסד אחר.
שנתיים חלפו, ונדמה כי לאיש לא ממש איכפת. חלק מהאחראים למיתות אלה לא הועמדו לדין. חברת כנסת אחת אפילו אמרה בגלוי שהקיבה שלה יכולה לשאת את כל זה, כי הכל חלק מהמשחק הפוליטי.
רציתי שתדע שלי איכפת. אני זוכר אותך, בכל פעם שאני מסיים קורס במשפטים, אני יוצא עם רשימה של חוקים, תקנות ופסקי דין שחייבים לשנות, כדי שישראל תהיה טובה יותר וצודקת יותר לאנשים עם מוגבלויות.
זכרתי אותך בכל נגיעה במקש מקלדת, כשהוספתי את מילותיי לחוברת שכתבנו, מספר פעילים, להכשרה הראשונה בנושא מפגש של שוטרים עם אנשים עם מוגבלויות. לך זה כבר לא יעזור, אבל כתבתי לחוברת
נספח, שניתח, צעד אחר צעד, את ריצתך למוות. כיצד היה ניתן למנוע את מותך עוד לפני שהגעת לעמדת הבידוק.
רציתי שתדע שכשאתה נולד אוטיסט, כמוך וכמוני, אתה הופך לחלק ממשפחת גורל. אני מכיר בהבדל העצום בינינו. כאוטיסט יהודי, בעיר מרכזית, אני לא חשוף לסכנות מהסוג שאתה היית חשוף להן. אני נהנה משירותים טובים יותר. אבל אני מרגיש גם את הדמיון הרב בינינו. הלכת בצורה מצחיקה כמוני, דיברת בקושי, והיית תמים ואהוב כמוני.
שנתיים חלפו, ובהן אני מבין יותר שהדרך למנוע את המוות הבא היא לא להרפות מזיכרון המוות הקודם.
