אם זה לא היה עצוב – זה היה מצחיק. לתוך החדר במרכז לבריאות הנפש "שער מנשה" נכנסו שלושת חברי הוועדה הפסיכיאטרית, מזכירה, קלדנית, שתי פרקליטות וסנגור. ומי לא היה שם? מתמודד הנפש עצמו. בפסק הדין הוא מכונה ב'.
הוא לא נעדר מפני שלא רצה להשתתף בדיון, הוא דווקא רצה מאוד. הוועדה עמדה להחליט על אשפוז כפוי שלו. אבל הוא לא הורשה להיכנס.
"בשבילו התכנסו כל הנוכחים בחדר. הוא מושא הדיון. הוא זה שהחלטת הוועדה תשפיע באופן ישיר על זכויותיו, הוא ולא אחר", כתבה השופטת אספרנצה אלון מבית המשפט המחוזי בחיפה בפסק דין מ-16.5.2022, "אין היגיון לנוכחותם המלאה של כלל הנכבדים בחדר הדיון, בו בזמן שרק המערער ייעדר ממנו בשל טעמים של שמירה על בריאות הציבור".
בכלל, את פסק הדין של השופטת אלון צריך לשמור כמידע שימושי. הוא מלמד אותנו שגם ועדה פסיכיאטרית, זרוע של מערכת שהיא מטבעה חזקה מול חלשיה (המטופלים והמאושפזים) ומגובה על ידי המדינה – עשויה לשגות בכל שגיאה אפשרית.
ההגנה על החירות נפגעת
האבסורד הראשון, לפי השופטת אלון, הוא שאפילו לנאשם בפלילים או לאסיר בבית כלא יש יותר זכויות מלב' באותו המצב. על נאשם או אסיר החוק מגן, כי "אין אדם נשפט שלא בפניו". מתמודד נפש, כמו אסיר, מאבד את חירותו באשפוז, ויש לו הזכות להליך הוגן. כשהוא משתתף בהליך, הוא יכול לתרום לשינוי בגורלו, אולי גם להשבת זכותו לחירות. אם הוא מאבד את הזכות הזו, ההגנה על חירותו נפגעת, כבודו כאדם נפגע. זו הסיבה לכך שהזכות להליך הוגן הוכרה במשפט הישראלי כזכות חוקתית מוגנת.
זה האינטרס של כולנו שתמיד יתקיים הליך הוגן בעניינים קטנים כגדולים. היום זה ב' ומחר, מי יודע, אולי אנחנו. "ההליך המשפטי אינו עוסק בפרטים-נעלמים, אלא בפרטים-נוכחים", כתבה השופטת אלון. במילים אחרות: מי שאיננו נוכח, גם לא יכול להגן על עצמו.
לא הייתה מניעה להשתתפותו בדיון
האבסורד השני קשור לראשון. יש להניח שמכיוון שמדובר בפגיעה בזכות חשובה מאוד במשפט הישראלי, מי שפוגע בה ייזהר כפליים. לא במקרה זה. למעשה, הוועדה רמסה ברגל גסה את החוק, את התקנות ואת הנהלים שלה עצמה.
למעשה, חוק טיפול בחולי נפש תשנ"א-1991 קובע בסעיף 26 שלמתמודד הנפש ולעורך דינו יש הזכות להיות נוכחים בדיון. החריג הוא, מתמודד נפש שעלול להיפגע פיזית ונפשית מההשתתפות בוועדה שלו. ב', כך הודו כולם, לא אדם כזה. כלומר, לא הייתה מניעה שישתתף בדיון.
אז חיפשו בנרות סיבה לכך שהוא לא ישתתף. מצאו תקנות מתקופה הקורונה, שקבעו כי בשל המגיפה עצורים ואסירים ישתתפו בדיונים בעניינם ב"זום", ולא פנים אל פנים, כשלכל הצדדים יש מסך גדול במיוחד, ותנאים נוספים שנדרשה הקפדה עליהם.
לרוע מזלה של הוועדה, ולשמחת האזרחים, מדינת ישראל היא מדינת חוק. כשהממסד עומד לפגוע בזכות חשובה, נניח זכות ההשתתפות של אדם בדיון שיחרוץ את גורלו, הממסד לא רשאי להסתמך על כל מקור משפטי שנראה לו מתאים.
תקנה שפג תוקפה
חוק הוא מה שנקרא: "חקיקה ראשית". הכנסת מחוקקת אותו בכוונה שיעצב את חיינו לשנים רבות ויהיה קשה לשנות אותו. למעשה, נדרש חוק אחר כדי לשנות אותו. תקנה היא "חקיקה משנית" – חקיקה שהממשלה רשאית לחוקק לזמן קצוב. תקנת קורונה, כשמה כן היא, הוראה שנכונה לשעתה. כשצריך – מאריכים אותה, כשהיא לא רלוונטית יותר – לא מאריכים אותה, והיא מתבטלת.
זה, אגב, מה שקרה לתקנה שעליה הסתמכה הוועדה הפסיכיאטרית. פג תוקפה, יחד עם דעיכת הקורונה. לצדו של ב', עמד אם כך חוק, שמורה לאפשר לו להשתתף בוועדה הפסיכיאטרית שלו, ונגדו – תקנה שפג תוקפה. מי מנצח בקלות יתרה? החוק.
נגד הנחיות משרד המשפטים
אם לא די בכך, השופטת אלון טרחה ובדקה היטב את החוק. מניין לנו, תהתה בקול רם, שלא הייתם תוחבים לידו של ב' סלולרי קטן במקום מסך ענק כפי שמחייב החוק? היא גם בדקה את ההנחיות ששלח משרד המשפטים לאותו בית חולים, למרות שגם להנחיות אין תוקף משפטי כמו שיש לחוק.
התברר שהוועדה לא פעלה גם לפי ההנחיות של משרד המשפטים, שמחייבות הסכמה מפורשת של האדם או עורך דינו להשתתף בדיון ב"זום" (ובעצם לוותר על השתתפות פיזית). לא ניתנה הסכמה מפורשת כזו. להיפך. ב' חזר ואמר, גם לבית המשפט: "הייתי רוצה להשתמש בזכויות שלי מול חברי הוועדה, ולהיות נוכח מול חבריה כי זה חלק מהתהליך. עברתי תהליך ארוך, ואני מתאמץ לשמור על עצמי ולקחת את הטיפול ולהיות מאוזן. אני עושה מאמצים ואני רוצה לממש את זכויותיי ושיהיה לי דין צודק".
השופטת אלון פסקה שהוועדה של ב' תתקיים שוב, והפעם בנוכחותו הפרונטלית.
מתמודדי הנפש הם חלק מהחברה – ולא מחוצה לה
בשולי הדיווח שלפניכם, הייתי רוצה להוסיף מספר מילים אישיות. יש לי חברים מתמודדי נפש. נפלה בחלקי הזכות לסקר פסקי דין, שבהם שופטים וסניגורים עושים כמיטב יכולתם לראות ולהראות את מתמודדי הנפש כחלק מהחברה. לא מחוצה לה.
פסקי דין כאלה אני קורא בהכרת תודה. מי ייתן ונבורך בשופטים רבים כמו השופטת אלון, שציטטה בפסק דינה מתוך פסק דין מכונן אחר: "אמור לי כיצד מטפלת חברה בחולי הנפש שלה, ואומר לך מהי מידת מחויבותה של אותה חברה לזכויות הפרט ולשלום הציבור".
