הגננת שלי בגן התקשורת, שריל מצגר-אליאס, חוגגת היום את יום הולדתה. שריל היא האדם המשמעותי ביותר בחיי, חוץ ממשפחתי. משפחת הגן שהיא יצרה היא משפחתי עד היום. כשאני חושב על ילדותי, דימויים רבים שעולים בראשי שייכים ל"כיפים" של הגן, שהיה תמיד מלא שמחה וחיבוק.
איש אינו מבין כמה גננת של חינוך מיוחד יכולה להצמיח לילד מיוחד כנפיים או לקצוץ אותן בגיל השברירי ביותר בחיים. שריל היא מצמיחת כנפיים. אתה המראתי לחיי כיום. אני תמיד צוחק ואומר, ששני מוסדות הלימוד בהם התחנכתי הם גן שיר של שריל והאוניברסיטה הפתוחה.
ניסיתי פעמים רבות להגיש את מועמדותה לתחרות גננת השנה, אבל המנגנונים של התחרות לא העלו אותה למקום בו היא צריכה להיות, יחד עם גננות נפלאות רבות של חינוך מיוחד. אולי משום שילדי חינוך מיוחד מעטים, וקולם לא נשמע. רובם לא יודעים להודות לגננת שלהם. אני מודה לשריל בלבי בכל יום, וכשנמצאת ההזדמנות – אני גם כותב לה את תודתי.
אני מתבונן בתמונות מהגן וחש את כף ידה, שמחבקת אותי, מסייעת לי, מכוונת אותי – כאילו היה זה אתמול.
היא מקשיבה ללב
כילד שלא מדבר, חוויתי חוויות לא קלות בחברה שמקדשת את המילה הדְּבוּרָה, כל מילה שיוצאת מפי אדם, ובלבד שהיא נאמרת בקול רם: זו שיש בה טעם וזו שקצת פחות. מערכת הערכים הזו מועתקת גם לגני תקשורת, ולעיתים קרובות ילדים שמתבטאים בקלות זוכים ליחס מועדף. לא אצל שריל. היא מקשיבה ללב.
"היום ראיתי את איל כאילו מספר סיפור לחיות הצעצוע הקטנות. הוא דיבר אליהן בלי קול והניח אותן על מיתרי קולו, כאילו הן מדברות במקומו" – הבחנה נפלאה של שריל, אחת מני רבות.
משפחתי מספרת, שכשהדברים נגעו לי, שריל לא היססה לצאת כנגד קביעות של מנהלת הגן וחלק מהצוות המקצועי. היא הייתה לגמרי בצד שלי. ראתה אותי כפי שאני, וזו הייתה האמת שלה. זו הייתה התנהגות נדירה, כי באותה תקופה, ואולי גם כיום, דברי המנהלת והצוות המקצועי הם בבחינת "ראה וקדש".
והסיפור, שמסופר במשפחה הוא זה: בסוף תקופת הגן, אחת מנשות הצוות הפרארפואי כתבה עליי דוח שהשתמע ממנו ,שאני סובל ממוגבלות שכלית התפתחותית. היא התעלמה מכך שקראתי והקלדתי, ובחרה לתאר את יכולותיי הדלות מנקודת מבט שממוקדת רק בתקשורת בדיבור (התחום שבו מרוכזת המוגבלות שלי, שהיא נוירולוגית). הדוח נכתב בעידוד מנהלת הגן. מה שנקרא: "דוח גאווה ודעה קדומה".
זה היה גזר דין מוות לשיבוץ מתאים בבית ספר. באמת, בבית הספר אליו פנתה אמא, אמרה לה המנהלת: "מה את רוצה ממני? בגן של הילד שלך כותבים שהוא מפגר!" (פעם דיבור בוטה כזה נחשב נימוס מקובל).
"אז כתבו דבר מוטעה", ענתה אמא, "כדאי שתראי את הילד במו עינייך".
המנהלת קמה, פתחה את הדלת וציוותה עליה: "צאי! אנשי מקצוע לא טועים אף פעם!"
שריל, שהבינה את גודל הנזק הפוטנציאלי שדו"ח כזה עלול לגרום, ובעיקר, התנגדה לאופן בו אני מתואר בו (כי עיניה ולבה אמרו אחרת) צירפה לו דו"ח משלה. לטעמי, הוא לא פחות מקצועי מהדו"ח הנורא שכתבה עליי "אשת המקצוע", אלא להיפך: הוא שיר הלל להומניזם וליכולת ההתבוננות, ההסקה והטיפול של גננת חכמה.
המנהלת התייחסה רק לדו"ח הגאווה והדעה הקדומה, אבל אותי מלוות מילותיה של הגננת האהובה שלי, שהאמינה בי וגאה בי עד היום.
יום הולדת שמח, שריל היקרה!
