עכשיו, כשהסתיימו הבחירות לכנסת, הגיע הזמן לדבר על הבחירות החשובות והמשמעותיות באמת בחיים: להיכנס לשירותי הנשים או לשירותי הגברים? להתפלל בעזרת הנשים או בעזרת הגברים? להחליף בגדים במלתחת גברים או במלתחת נשים?
לא, אינני מתלבט לגבי המגדר שלי. הבעיה היא אחרת: אני אדם עם מוגבלות שזכאי לליווי 24/7 וסיוע בכל פעולה, והמלווה היא אמא שלי. כלומר: אישה. לרוב, אין לנו אפשרות נוספת: שירותים לאנשים עם מוגבלות, או אזור מיוחד בבית הכנסת.
תגידו: אבל יש שירותים לאנשים עם מוגבלות. נכון, לפעמים יש, ואז הם נעולים (כי הם נתפסים כפריבילגיה של עובדי החנות) או תפוסים (על ידי לקוחות שהמוגבלות הבולטת שלהם היא חוסר רצון להמתין בתור).
במלתחות או בתי כנסת אורתודוכסים אין שום בחירה ושום ברירה. אני משער שהסיבה לכך היא שבחלק מבתי כנסת אלה השתתפותו של אדם עם מוגבלות בתפילה עדיין איננה דבר מובן מאליו (זה תלוי בפירוש שהמתפללים מעניקים להלכות מסוימות), או שהיא נתפסת כיותר מדי מובנת מאליה: תבוא, תיכנס, תרגיש חופשי. אתה תראה שתסתדר או שמישהו יעזור לך. כאדם עם מוגבלות שקופה, שקשייה לא תמיד נראים לעין, אני לא יכול לסמוך על עצמי שאסתדר, שמישהו יבחין במצוקתי, או שהוא יידע כיצד לסייע לי. המיומנות הזו: לסייע ככל שנדרש מבלי להעליב, היא בדרך כלל דבר נלמד ונרכש, לא מיומנות שנולדים איתה.
אמורה להיות בנושא זה חשיבה רחבה, יצירתית, כי נחקק חוק בנושא והותקנו תקנות, אבל החוק לא מיושם והתקנות לא נאכפות. אז לפעמים אני נשאר בחוץ. לא נכנס לבית כנסת שיש בו הפרדה נוקשה בין גברים לנשים, או מתלבש בחוץ בבריכת שחייה, תחת מגבת, כי אין מלתחה. אבל שירותים – זה סיפור אחר. כמה כבר אפשר להתאפק?
פחד להיתפס
לעיתים, אנחנו, אני והמלווה שלי, נאלצים להיכנס לשירותים של המגדר ההפוך לי. הרגש הדומיננטי באותו רגע הוא לא השפלה כגבר, אלא פחד להיתפס. בעל כורחנו צברנו חוויות מיתולוגיות שקצת צילקו את שנינו נפשית. אמא שלי מתביישת מאוד להתגנב לשירותי גברים, גם כשהיא נצמדת לקיר המרובב של תא סגור בהם. היא מסמנת לי בפנטומימה מה צריך לעשות.
בשירותי הנשים זה עוד יותר מצחיק. היא תוחבת אף פנימה, רואה שאין אף אחת, מגניבה אותי לתא ואוסרת עליי לדבר. זה לא תמיד מצליח, אבל ההפקות הקוליות הטנוריות שלי הולכות לאיבוד בבליל הרכילות שהן צועקות מתא לתא. כשאין ברירה וצריך לצאת לתוך קהל מסוים בשירותים, אמא מרכינה ראש לרצפה או מניחה את ידה על עיניי כמו שבוי – תלוי במגדרם של השירותים.
אולי הייתי צריך להכין מראש בבית כרזה עם סעיף 19.ב לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ"ח-1998: "אדם עם מוגבלות זכאי לנגישות למקום ציבורי ולשירות ציבורי", ולהסתתר תחתיה כמי שחוסה תחת החוק, אבל אני מפחד ליידע את הציבור שבמצב הנוכחי זה רק עלה תאנה. החוק לא נאכף, וביצוע התקנות נדחה.
בחזרה לבחירות לכנסת. אינני יודע מהי דמותה של הכנסת החדשה ומה יהיו ההעדפות של הממשלה. הניסיון המצטבר של כל הממשלות מאז חקיקת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, מראה שהן קשובות יותר לאדם שמחויב להנגיש את המקום מאשר לאדם שזקוק להנגשה.
קשה מדי להנגיש
ב-2005 המחוקק הרחום הוסיף לחוק את סעיף 19.ט(ב)(2), המעניק פטור מהנגשה אם "ביצוע התאמות הנגישות יהווה נטל כבד מדי". מאז, הפלא ופלא, כבר רבים טענו בבית המשפט שקשה להם, קשה מדי, להנגיש. החוק התכוון ליצור רף גבוה במיוחד לפטור מהנגשה: נטל(!) כבד מדי(!), אבל כיצד אפשר להתמודד עם התחושה הסובייקטיבית שכבד, כבד מדי. אז לא מתמודדים. מטאטאים לצד את זכויות האנשים עם מוגבלות וקובעים שאכיפת תקנות הנגישות תידחה לביאת המשיח.
ובינתיים, עד מאה ועשרים, אני והמלווה שלי נמשיך לשחק במחבואים בשירותים הלא נכונים, במלתחה הלא מונגשת (או בחוץ) ולהתפלל תחת כיפת השמיים כאבות אבותינו החסידים.
