אם יש מורות חיילות, אז למה לא משלבות?

מאת ענת גרינבלום שרייבר

לפני שנה וחצי התכנסנו לישיבה גורלית שבה צוות מקצועי בגן תקשורת ייעץ לבן שלי להשתלב בחינוך הרגיל. אחרי שנה בגן תקשורת, שבה הכל התנהל על מי מנוחות וכל הטיפול הפרא רפואי נערך במסגרת הגן ובשעות הבוקר – הבנו שנדרש שינוי. ידענו שזו אופרציה שמצריכה ניהול אירוע, לוגיסטיקה מטורפת וגיוס משפחתי מאומץ. אז התגייסנו ויצאנו למסע שמתחיל בסוד גלוי – למצוא משלבת (סלחו לי גברים, אבל משלבים בגוף זכר הם עדיין מיעוט!)

האחריות היא על הרשות המקומית, אבל היא, כידוע, מגלגלת אותה באלגנטיות ובצורה לא פורמלית להורים. איך? בכך שבמקרה הטוב הציעו לשדך בייביסיטר לילד, ובמקרה הפחות טוב פשוט הסבירו את מצוקת כוח האדם והבהירו שברגע שאנחנו נמצא את ה”אחת”, הם (הרשות המקומית) כבר יקלטו אותה (על קליטת עובדים ועוד מטעמים ביורוקרטיים אפשר לכתוב אלפי מאמרים).

מהר מאוד מצאנו את עצמנו במשרת HR: כותבים מודעה באתר שתיל ובקבוצות פייסבוק, מפיצים לכל מטפל פרא רפואי שאי פעם פגשנו, לכל השכנים בבית וברחוב. שקלנו גם לפנות למרכזי קריירה של מוסדות אקדמיים בהם לומדים “הפרעות תקשורת” או חינוך מיוחד. אבל (!) שום דבר לא באמת הבטיח לנו להיות מספיק בני מזל ולמצוא את “האחת”.

וכשהמזל בכל זאת האיר, המשכנו בחיפושים כי מצאנו סטודנטית שיכולה לעבוד רק שלושה ימים מתוך שישה. מה שמשאיר עוד שלושה ימים שבהם אני כוססת ציפורניים ולא מפסיקה לחשוב על מה שקורה או לא קורה בגן.

השוק השחור של המשלבות

במסע הגיוס הזה גיליתי שיש סוכנויות שגוזרות קופון על ה”שידוך” בינינו לבין המשלבת, ו/או שקיימת דרישה מצד המשלבות להשלמת כסף מצד ההורים, בעיקר עבור המנוסות שבהן. אז בלי שיפוטיות אם הדרישה מוצדקת או לא, בסופו של יום, כמו כל מקצוע, זה תמיד עניין של היצע וביקוש.

אני אישית לא רציתי לשלם אלפי שקלים מדי חודש למישהי שהתנסתה במשך לא משנה כמה שנים עם ילדים על הרצף. למה? כי מבחינתי המדד הוא מוטיבציה ולא בהכרח ידע קודם. וגם כי אני מעדיפה שהכסף ילך לטיפולים (משחק סכום אפס קשוח).

בסופו של דבר, הזכרתי לעצמי שלכל ילד על הרצף יש קשיים כל כך שונים, וזה ממש לא בטוח שהצלחה בשילוב של ילד אוטיסט אחד בהכרח תנבא הצלחה עם הבן שלי. אחרי התייעצות עם מנחות שילוב, ששכרן השעתי עומד על כמה מאות שקלים ומטרתן להכשיר את המשלבות לעבוד נכון (אגב, בלי קשר בהכרח לניסיון קודם שלהן), הבנתי שמה שחשוב הוא שהמשלבת תהיה חרוצה (לא בטטת כורסא שקועה בנייד), עם גישה חמה לילדים, כזו שניתן יהיה להסביר לה מה מצופה ממנה ואיך היא יכולה להפוך לקרן אור בגן. בקיצור, לא בהכרח מישהי עם תואר ראשון או שני.

מקצוע המשלבת הוא תפקיד בו נדרש להיות כיפית ולשחק עם ילדים, ליזום משחקי חברה וללמד את הבן שלי איך לעשות את זה, ולגרום לכך שילדים ירצו להיות בסביבתה בזמן שהבן שלי (בזכותה) יהיה חלק מהמשחק החברתי. במילים אחרות, “ישתלב” ואשכרה ישיג את המטרה לשמה התכנסנו.

קד”צ בעקרונות האוטיזם

לפי נתונים עדכניים מארה”ב, אחד מתוך 44 ילדים מאובחן על הרצף האוטיסטי, מה שאומר שיש עוד אלפי הורים כמוני שבוחרים להשלים אלפי שקלים למשלבות או מתפשרים על בייביסיטר זמינה. או סתם חרדים למה שקורה עם הילד כשהוא בלי משלבת. אז בלילות הלבנים שבהם ניסיתי להנדס את המציאות, פתאום חשבתי שאולי הפתרון נמצא ממש כאן מתחת לפנס ונזכרתי שיש תקווה.

כפי שצה”ל מבין את חשיבות השילוב (ראו תוכנית “תתקדמו” של סרן אודי הלר) וגופים כמו משרד הביטחון, משרד החינוך ומינהלת השירות הלאומי, אולי ניתן להציע לנערים ונערות שמעוניינים לתרום בשירות לאומי לקהילה, להיות משלבים ומשלבות של ילדים על הרצף או עם מוגבלויות אחרות במסגרות החינוכיות. הרי אם מדובר בצעירות שמתאימות להיות מורות חיילות וסייעות בגני תקשורת, אז מה יותר טבעי מלהכשיר אותן לשלב? אפשר ללמד במסגרת קד”צ (קורס קדם צבאי) את עקרונות האוטיזם, ובהמשך להעניק ליווי של מתי”א בהתאם לצרכים המיוחדים הפרטניים של הילדים.

יש מקצועות שפקטור הגיל משמעותי בהם, לא רק בשל הצורך בפעילות פיזית מאומצת, אלא גם לאור תעריף השכר החודשי שעשוי להיות כ-3,000 ש”ח, כמו למשל של אלו המתנדבים בשירות לאומי. לתחושתי, מספיק נבחר ציבור אחד שיכול לזהות את הפוטנציאל של הרעיון ולתת את ההנחיה שתיטיב עם כל כך הרבה ילדים והורים. הכשרת הצעירים האלה עשויה להיות הפתרון הן למצוקת כוח האדם והן להקטנת הוצאות בלתי נתפסות בשוק שחור הנופלות על כתפיהם של אלפי הורים לילדים משולבים. בחלק גדול מהפעמים, על חשבון צרכים של ילדים או בני משפחה אחרים.

הכותבת היא אמא מיוחדת, עורכת תוכן ראשית ב”קול האוניברסיטה”, מרכז האודיו של אוניברסיטת רייכמן, מרצה ומגישת פודקאסט “על הרצף עם ד”ר רונית ולגרין”