מאת טומי ברצ'נקו
היי, קוראים לי טומי ברצ'נקו, בן 26, ויש לי שיתוק מוחין. תהיו כנים. נכון שהמחשבה הראשונה שלכם היא "שיואו איזה מסכן… חבל!… דווקא יפיוף"? אז תודה לאמא על הגנים ההולנדיים המשובחים שלה.
והנה, אני משלים לכם את הסצינה הטורקית שהתחלתם לביים בראש ומספר לכם שלא רק שאני "מסכן" בכיסא גלגלים, גם הדרך היחידה שבה אני מתקשר עם הסובבים אותי היא באמצעות לוח תקשורת אלקטרוני מעצבן שאני לא מפסיק לקרוץ אליו עם העיניים. בתגובה, רק שתכירו, הוא מייצר לי מן פלט קול מתכתי ומפחיד כזה, שגורם לי להישמע כמו הפיזיקאי סטיבן הוקינג, רק על בטריות.
אז תקשיבו לי טוב, כי אני הולך להגיד לכם את מה שאמרתי לטליה בפעם הראשונה שנפגשנו כשהייתי רק בן 8, והיא צעירה שהסתכלה עליי כמוכם, במבטי רחמים. אני זוכר שאמרתי לה שאני לא מסכן והבטחתי לה שברגע שהיא תראה בי את מה שאני רואה בעצמי, היא תפסיק לרחם עליי או על חבריי לתנועה. מהר מאוד טליה התעשתה ומאותו היום היא הפכה לזאת שמזהה את היכולות והכוח בכל אחד ואחת מאלפי פעילי "כנפיים של קרמבו", תנועת הנוער שלי, שאותה אגב היא כבר ממנכ"לת כמה שנים.
את ההכרה בכוח שלי להוביל ואת הדרייב האקטיביסטי שלי ינקתי מתוך שנים של פעילות ב"קרמבו" ומתוך ערכיה, שדוגלים בשוויון הזדמנויות לכל אדם וחיים מלאים בקהילה. אבל מול ערכים ישנה המציאות עצמה, והיא לא תמיד טובה.
מציאות שאני לא מוכן לקבל
כאדם נכה, למשל, אתה מוצא את עצמך בגיל 21 נזרק יחד עם חבריך לקהילה מכל מסגרת חברתית של החינוך המיוחד ונשאר מבודד חברתית ועם עוולות לא פשוטות להתמודד איתן. כשאין התאמות, כשאין הזדמנויות, כשאין תנאים, כשלא מתאפשר לי לחיות בסביבה נגישה, כשאני מוגבל למקומות ספציפיים כי אין בשאר התאמות לנכים, כשלא מאפשרים לי את התנאים לגור בקהילה כמו כולם.
הפתרון המוצע לרוב כיום לאנשים כמוני הוא "דיור מוגן" והוסטלים מרוחקים ומבודדים. לחיות בחדר אחד עם אנשים שלא אני בחרתי, בלוח זמנים שלא אני החלטתי עליו, לאכול אוכל שאני לא בהכרח אוהב, לעבוד בעבודה שלא תואמת את היכולות הקוגניטיביות שלי. זו מציאות שאני לא מוכן לקבל. לא עבורי ולא עבור אחרים.
יש כמה דברים שחייבים להבין. הנכות זה המצב הפיזי שלי. אבל מי שמגביל אותי זו החברה, בהסתכלות הפטרונית שלה על אנשים עם מוגבלות ובקטלוג שלנו כאנשים שלא יכולים. אנשים מתייחסים לאדם עם מוגבלות כאילו כל הזהות שלו היא המוגבלות. אבל כמו כולם, גם לנו יש הרבה דברים שמרכיבים את הזהות שלנו. אני גבר, אני בן, אח, ישראלי, עובד, פעיל חברתי. יש לי אהבות ויש לי דברים שאני שונא, יש לי חלומות, שאיפות, מטרות. אנשים צריכים להבין שכולנו הרבה יותר דומים מאשר שונים.
החברה עדיין לא שם
השבוע, כמו בכל שנה, האנושות מציינת את היום הבינלאומי לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, שזה קצת כמו "יום הגאווה", רק בלי הפאן. בלי המצעד, בלי מאות אלפי משתתפים מרחבי הארץ והעולם, ובלי משאיות עם רקדניות ודיג'ייז. בתכלס, הייתי מעדיף שלא יהיה צורך ביום הזה. ששוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות יהיה משהו שבשגרה. אבל בפועל החברה עדיין לא שם, ולהיות אדם עם מוגבלות זה להיתקל בקשיים ומכשולים חיצוניים על בסיס יומיומי ולהצליח להישאר אופטימי בניסיון לתקן אותם.
לכן, היום הזה חשוב. מה לעשות, צריך עדיין יום אחד בשנה שיגרום לעלייה במודעות, ורק היא תוביל לשינוי תפיסות ועמדות כלפי אנשים עם מוגבלות. ביום הזה אני מציע שכולנו כחברה נעצור לרגע ולבדוק את עצמנו. מה אנחנו יכולים לעשות כדי שכולם כולל כולם יוכלו להיות חלק.
טומי ברצ'נקו, בן 26, הוא אקטיביסט חברתי ומהחניכים הראשונים של "כנפיים של קרמבו" – תנועת נוער לצעירים עם ובלי צרכים מיוחדים
