לילה, גשם בחוץ ואני שוכב במיטה במחלקת השיקום. אני מחובר לצינורות, ואת שקט הלילה מפרים צפצופי המכשירים הרפואיים השונים שנמצאים בחדרים הסמוכים. בהתחלה, הרעשים האלו ממש הפריעו לי לישון, אבל ככל שהזמן עבר שמתי לב אליהם פחות ופחות. הם פשוט הפכו להיות חלק מהנוף הכל כך לא פסטורלי.
עברו שלושה חודשים מאז שהגעתי ארצה – ישירות לבית החולים תל השומר, מקום שיהיה לי בית לתקופה ארוכה. אני, כהרגלי, שוכב במיטה. אני בוהה בתאורת הניאון שעל התקרה (והיא בוהה בי בחזרה). ואז, מבלי הכנה או התראה מוקדמת – אני פורץ בבכי. לא סתם בכי, אלא בכי מהסוג ההיסטרי. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה בכיתי ככה. זה היה בכי כזה שבקושי משאיר אוויר לנשימה, בכי שמציף את העיניים בים של דמעות, בכי שפורץ ממעמקי הנשמה. רגש האשמה שהציף כל תא ותא בגוף שלי הוא זה שגרם לי להתפרק כך, כאילו גופי לא היה יכול עוד להכיל אותו.
"זה לא פייר", חזרתי ומלמלתי לעצמי "זה פשוט לא פייר. למה החיים שלהם צריכים להשתנות רק בגלל שאדון שי רלר החליט לטייל בנפאל?" נכון, לא בחרתי ליפול עם האוטובוס 25 מטרים לתהום, ולא באשמתי נפצעתי כל כך קשה, אבל יודעים מה – זה לא ממש משנה. ישנה מציאות קיימת, ועכשיו כולם צריכים להתמודד איתה, כלומר צריכים לשנות לחלוטין את החיים שלהם.
השגרה החדשה
בבקרים אמא שלי, שנאלצה לקחת חופשה מהעבודה, הייתה מגיעה לבית החולים ומלווה אותי במהלך כל היום. בשעות הערב אבא שלי היה מגיע ישירות ממקום העבודה לבית החולים, מחליף אותה ונשאר לישון איתי. כך, יום אחר יום אחר יום – וחוזר חלילה.
היו כמה חודשים בהם אבא שלי לא הגיע הביתה בכלל, כאילו הוא בעצמו טס לטיול של אחרי הצבא בנפאל. הוא אכל, התקלח וישן בחדר בו שכבתי, ואיך נאמר זאת בעדינות, חדר במלון הילטון זה ממש לא היה. המזרון שהיה זרוק על הרצפה שעליו הוא ישן שודרג עם הזמן למיטה צבאית מתקפלת. למרות זאת, אנחנו שראינו את החדרים המזעזעים בבית החולים בנפאל בו הייתי מאושפז, מבינים שאין על מה להתלונן, כי תמיד יכול להיות יותר גרוע.
כעבור כמה חודשים אני ואחיותיי החלטנו לפרגן להורים ערב חופשי מדי פעם, ואז אחת מהן הייתה נשארת לישון איתי במקום אבא. חוץ מהמשמרות המשותפות שהם חלקו, הם היו צריכים להתחיל להתעסק עם הביורוקרטיה, הגופים והמשרדים השונים הקשורים באשפוז שלי. זה כמו ללכת בחדר חשוך – מפחיד, קשה ולפעמים כואב. מסתבר באופן מפתיע שאין ספר הדרכה שמלמד אותך מה בדיוק לעשות, למי לפנות ומתי. כלומר, יש צוות ואנשי מקצוע שמכווינים או מדריכים אותך, אבל את הדברים החשובים באמת לרוב אתה לומד לבד, תוך כדי תנועה, תוך כדי ניסוי וטעייה, ובהמון עזרה מד"ר גוגל.
מהפך בחמש שניות
האמת היא שמה ששבר אותי באותו הלילה בו פרצתי בבכי לא הייתה הביורוקרטיה וגם לא העובדה ששיבשתי לאנשים שאני הכי אוהב בעולם את שגרת החיים. מה שגרם לי להתפרק ולפתוח את שערי הדמעות היא ההבנה כמה כל מה שקרה לי מילא אותם ברגשות ותחושות קשות. בחמש שניות (שזה הזמן שלקח לאוטובוס שלי להגיע לתהום) חייהם התמלאו בכל כך הרבה כאב, צער ודאגה.
הבן שלהם, האח שלהם, בן ה-24, זקוק לסיוע כמו תינוק בן יומו. הלב שלהם בטח נמחץ לראות אותי ככה. הם לא מראים לי את זה. הם לא בוכים או נשברים. אבל אני מכיר אותם. הם בוכים ונשברים, רק לא לידי. הם מוטרדים ועייפים משגרת היום המביאה עימה כמות עצומה של חוסר ודאות בכל בוקר מחדש. הם עסוקים כל הזמן בי, מבטלים את עצמם כלא קיימים ושוחקים את עצמם באופן בלתי רצוני או נשלט ממחשבות על העתיד. מה יהיה איתו כאשר הם כבר לא יהיו כאן? מי ידאג לו, איך הוא יסתדר, מי יחבק אותו כשיהיה לו עצוב?
נקודת המפנה
אני האחראי לשינוי הכל כך קיצוני ומטלטל בחיים שלהם, וזה פשוט חיסל אותי מבפנים. "אולי עדיף שזה היה נגמר אחרת", הצלחתי למלמל תוך כדי בכי לאבי שעמד ליד המיטה שלי. לשנינו היה ברור בדיוק למה התכוונתי. אי אפשר היה שלא להבין. לשבריר שנייה היה נראה לי שאולי אם לא הייתי שורד את התאונה הזאת, היה נחסך סבל מתמשך למשפחה שלי.
זה היה רגע שציין עבורי צומת משמעותי בדרך אותה עברתי בשנים האחרונות, בעיקר בגלל מה שקרה לאחר מכן. אבי הסתכל עליי במבט מלטף, כמו שרק הוא יודע, ואמר לי: "אני מעדיף אותך כאן, חי ונושם, מאשר במקום אחר".
באותו רגע הבנתי שמה שבאמת חשוב זאת העובדה שאני כאן. רק באותו רגע מצמרר הבנתי שזה לגמרי יכול היה להיגמר אחת, פחות טוב. הרבה פחות טוב. באותו רגע, מבלי ששמתי לב, אבי נטע בי את הזרע שהצמיח את אחת היכולות החשובות ביותר – היכולת לחפש תמיד את ה"יש", ולא את ה"אין" – ולהתמקד בחצי הכוס המלאה. היכולת הזאת תעזור לי רבות בהמשך הדרך הארוכה שמצפה לי ובהתמודדות עם אתגרי החיים.
שי רלר הוא מלווה לצליחת אתגרים אישיים ומרצה. בוגר קורס טלוויזיה ושיווק של מפעל הפיס, רשת 13 ואתר "שווים"
