טור אורח מאת גל צ’
הכאב הכי גדול שלי הוא שלפעמים לא רואים אותנו מספיק – האנשים השקופים בחברה. אתחיל ואומר שאין לי שום כוונה לפגוע בחבריי על כסאות גלגלים, קביים ועוד. אני לא מזלזלת בקושי שלכם אף לא לרגע, רק מדברת מתוך הכאב שלי ושל חבריי שמרגישים שקופים הרבה פעמים – ובמיוחד ביום המודעות לאנשים עם מוגבלויות שצוין בתחילת החודש.
חברות גדולות רבות פרסמו קמפיינים עם ועל אנשים עם צרכים מיוחדים, ש”רואים עליהם” את המוגבלות. אתם יודעים: כיסא גלגלים, קביים, הליכון וכדומה. כמו סרטונים מרגשים במדיה או בשלטי חוצות, בפרסומות בטלוויזיה כשמציגים אדם נכה משתמשים בתמונה של אדם בכיסא גלגלים, “שרואים עליו”. בקמפיין של חברת “דלתא”, ששילבה דוגמנים עם צרכים מיוחדים, בעיקר ראיתי אנשים עם תסמונת דאון ואיש עם פרוטזה.
החברות הגדולות האלו הראו כמה הן תומכות, ובאמת, כל הכבוד להן. אני שמחה שזה קורה, כי בעבר הייתה פחות מודעות לנושא. אבל שמתי לב שברוב הקמפיינים משאירים אותנו – הנכים השקופים – מאחור. מבדלים אותנו, אותי ועוד אוטיסטים בתפקוד גבוה, ואנשים עם קשיים “שלא נראים” מבחוץ תמיד. לדוגמה: הלומי קרב, אנשים שמתמודדים עם אפילפסיה, לקויי ראייה, כבדי שמיעה, אנשים שמתמודדים עם סרטן ורבים אחרים.
לשלב את אלו שלא “רואים עליהם”
במובן מסוים, אני מרגישה שנכות בלתי נראית לעין לא מקבלת מספיק יחס – כי היא לא מייצר את אותו ה”אפקט התקשורתי”. אני אישית ביקשתי וניסיתי כמה פעמים להשתלב בקמפיינים כאלו, וזה לא צלח – מסיבות שונות. הייתי רוצה שישלבו יותר גם את אלו ש”לא רואים עליהם”, כדי שאנשים יבינו שיש מגוון רחב. אתם לא יודעים עם מה וכמה אנחנו מתמודדים בחיים שלנו. ההתמודדות שלנו לא שווה מודעות? אנחנו לא חלק? להראות בתקשורת ובמדיה אנשים שלא נראים, פחות מושך את העין?
אנחנו צריכים כמה שיותר ייצוג, ובעולם אחר אני מתפללת שהחברה תהיה יותר מתוקנת, שתהיה יותר מודעות והזדהות לכאב שלנו, שיפסיקו להתעלם מאיתנו. לפעמים האנשים השקופים סובלים יותר. זה נוגע להרבה דברים ולא מתקשר רק ליום האנשים עם מוגבלות, אלא לכל ההתמודדויות היומיומית שלנו.
לא מזמן הייתי בסופר, בקופה נגישה. הקופאית אמרה לי שאחכה בסבלנות כי היא באמצע משהו. היא בכלל לא העלתה על דעתה שיש לי פטור מתור, כי לא “רואים עליי”. הנחתי שאם אני מגיעה לקופה נגישה אז היא תבין שיש לי כרטיס פטור מתור, אבל כשראיתי שלוקח לה המון זמן, הייתי צריכה להציג את הכרטיס. היא הסתכלה עליי בתדהמה, הצטערה ואפילו מלמלה לעצמה “לא ידעתי, לא חשבתי. רפואה שלמה”, למרות שאני בכלל לא חולה.
יש לנו עוד דרך לעשות
בחברה לפעמים יש תפישה אייבליסטית, שנגישות היא לא זכות בסיסית אלא “מתנה” שניתנת לאנשים עם מוגבלויות ולכן אפשר ומותר “לגנוב” אותה. כלומר, נוצרת מעין גישה שבה אנחנו צריכים להוכיח שאנחנו באמת מוגבלים עם תעודה. לדעתי הדרך הראויה לפטור מתור היא לחנך את החברה להאמין למי שמבקש, כדי שתשתרש האמונה שזה צורך ראוי.
רובנו לא סובלים מהתמודדות שלנו, אלא יותר מהחברה שלא מספיק מבינה ומכילה, ואני בטוחה שיש הרבה אנשים שמזדהים ומתחברים לכאב הזה. כחברה, יש לנו עוד הרבה דרך לעשות עד שנגיע לשם, ואני מקווה שאנחנו בדרך לשם. בין כה וכה, בשבילי אני יודעת שהשמיים הם הגבול, אבל לנו כחברה לא יזיק להשתפר באהבת חינם, קבלה והכלה ללא הבדלה – כי כולנו שווים.
