הזמרת והשחקנית סלינה גומז שבה לאחרונה לאור הזרקורים, אחרי תקופה בה שמרה על פרטיותה. גומז חזרה לקדמת הבמה כשאירחה את התוכנית "Selena + Chef", ולוהקה לתפקיד ראשי בסדרה המצליחה "רק רוצחים בבניין". התרחקותה מאירועים ציבוריים ומהמצלמה הייתה קשורה, בין היתר, לעובדה שהיא חולה בזאבת ולמצבה הנפשי. ב-2017, בשל סיבוכי הזאבת שכמעט הביאו למותה, היא עברה השתלת כליה, שנתרמה לה על ידי חברתה הטובה פרנסיה רייסה.
איך הגיב הציבור הרחב לחזרתה של גומז? בוא נגיד, לא משהו. בתיעוד שעלה לאינטרנט אפשר לראות אנשים רנדומליים ברחוב צועקים עליה שהשמינה. כתבות וידיעות עוסקות בכך שהיא איבדה את מראה הדוגמנית הרזה, ושהיא חזרה אלינו בגרסה "עגלגלה". במקום לשמוח שגומז בחיים ויכולה להמשיך ליצור ולשחק, העולם עסוק במראה החיצוני שלה ובמידת האטרקטיביות שלו.
גומז הגיבה להערות במספר דרכים. ראשית, היא התראיינה ושיתפה כי הטיפול בזאבת, שדורש הרבה סטרואידים, גורם לשינוי דרסטי במשקל שלה. שנית, היא העלתה סרטון טיקטוק הומוריסטי-עוקצני, לצד אחותה הקטנה, בו סיפרה שהיא בילתה בתקופת החגים, ולכן השמינה.
הסטיגמה החברתית ההרסנית
אני עצמי אדם שנוטל הרבה מאוד תרופות כדי להתמודד עם כאבים כרוניים, פוסט טראומה מורכבת והפרעת קשב וריכוז. כשהתחלתי לקבל את הטיפול התרופתי שלי הייתי בתת-משקל, וכיום אני בהחלט בצד השמן יותר של הסקאלה. תרופות משנות מאוד את המטבוליזם, את רמות הסוכר בדם ואת תחושת התיאבון הכללית, אבל הן גם מאפשרות לי ולשכמותי לחיות, לתפקד וליהנות ממעשה ידינו.
בגלל שנולדתי לגוף נשי, אני זוכה הרבה פעמים לאותן הערות, הקנטות והצקות שאני רואה את גומז מתמודדת איתן (כמובן לא באותו היקף). כשהמשקל שלי משתנה עם התרופות, אני לא יכול פשוט להמשיך הלאה בחיי. פעם שיתפתי מישהי קרובה אליי שכנראה בקרוב יתחילו לטפל בכאבים הכרוניים שלי על ידי סטרואידים, ועוד לפני שהיא שאלה לשלומי, היא דאגה להזכיר לי שסטרואידים זה משמין.
יצא לי כבר לפגוש נשים שהגיעו לאשפוז חוזר אחרי שהן הפסיקו לקחת את התרופות שלהן, כי נמאס להן להיות שמנות. נשים שסיכנו את בריאותן הנפשית או הפיזית כדי לסבול פחות מסטיגמה חברתית הרסנית. אבל למה זה מגיע לנו? לא מספיק הכאב והסבל של החולי עצמו? למה מגיע לנו להיבחן אך ורק לפי המראה החיצוני שלנו?
אני חושב שהתקדמנו מספיק כחברה בשביל שנוכל לאפשר לנשים לחיות חיים טובים, לא משנה מה משקלן. התקדמנו מספיק כדי שאנשים שנוטלים תרופות לא יפסיקו לקחת אותן בגלל סטיגמה חברתית משום סוג. אנחנו במקום שבו אנחנו מבינים שהסטיגמות החברתיות שמופעלות על אנשים נכים הן גם ככה גדולות ומעצבנות, ואפשר פשוט להניח לכולנו.
