נושאים קשורים

מרגש: אנשי “בית הגלגלים” מנציחים את המתנדבים שנהרגו ב-7 באוקטובר

חברי עמותת בית הגלגלים, המתמודדים עם מוגבלות פיזית קשה, מובילים מיזם הנצחה לאנשי ובוגרי העמותה שהלכו לעולמם. בין היתר, מופיעים באתר החדש שמותיהם של מתנדבים שנהרגו באירועי השבת השחורה

חוקרים: זה מה שגורם לאוטיסטים עם חום להתנהג “נורמלי”

תופעת "אפקט החום", שמשפרת תסמיני אוטיזם בזמן זיהום של הגוף, נחקרה עד כה רק בעכברים. כעת זוג מדענים ינסה לפתח טיפולים לבני אדם שיחקו את התופעה – גם בלי חום

אחרי הדייט הוא סימס “את נוירוטית ונרקסיסטית”. הוא צודק?

"הוא נישק אותי עם ריח של חומוס ולא זכר מתי היה הסקס האחרון שלו, אז העפתי אותו מהבית". אז למה לרננה יש עכשיו מחשבות שניות...

כך הצלחתי (בסוף) להצביע בבחירות

באמת שרציתי להיכנס לקלפי, אבל הגוף שלי נכנס למצב של סטרס. הרגליים נעו לבדן, ופשוט מצאתי את עצמי עומדת בתחנת אוטובוס ורק רוצה לברוח. זה מה שקרה אחר כך



אירוע בריונות חמור: צילמו נער אוטיסט בשירותים של בית הספר

שישה נערים ממקיף ט' באשדוד נחקרו במשטרה והושעו מהלימודים לאחר שהתעללו בנער בן גילם מכיתת התקשורת, על הרצף. אמו של הילד: "זו טראומה לכל החיים"
ראשיאנשים עם מוגבלויותהיום הגעתי ל-27 ק"ג. הבנתי שזה פנימית א' או מוות

היום הגעתי ל-27 ק”ג. הבנתי שזה פנימית א’ או מוות

אני משחקת אותה שהכול בסדר, אבל בבית אני מכלה את עצמי. למזלי, במחלקה שלי ברמב"ם יודעים להרגיע ולעטוף. זה מכתב תודה להם | טור אישי

מיטת בית חולים (אילוסטרציה). צילום: ביגסטוק
מיטת בית חולים (אילוסטרציה). צילום: ביגסטוק

זהו, נכנעתי. ניסיתי להימנע מעוד סיבוב של אשפוז ברמב”ם בעקבות איבוד מלחים והקאות, אבל אני לא יכולה יותר. לבי וראשי קרסו, אני כמעט ולא מגיבה לסביבה. למרות זאת, ניסיתי עד עכשיו לשחק אותה שהכול בסדר: עבדתי, למדתי, ניגנתי על הפסנתר. אבל האמת היא, שבבית, לבד, אני מכלה את עצמי.

כשהגעתי היום ל-27 ק”ג, כבר הבהלתי את עצמי. הבנתי שיש לי שתי אפשרויות: או שזוהרה השכנה תמשיך לטפל בי ולחיות במקומי, או לחזור לפנימית א’ ברמב”ם. אחרי ארוחת הצוהריים, כשהבנתי שזוהרה לא נמצאת היום בבית, לא ידעתי את נפשי. כרעתי, הרגשתי סחרחורת, עייפות קשה ופחד להירדם ולא לקום. התפרקתי. זהו, אין ברירה. זוהרה לא יכולה לזהור במקומי, לא משנה כמה שר”מ היא מקבלת מביטוח לאומי.

הדבר היחיד שניחם אותי אחרי כל הקריסה הזו, הוא הידיעה שאגיע לפנימית א’. הפנימית היא אינקובטור, מעין פגייה לאנשים בוגרים. הם מקבלים אותי תמיד, עוטפים אותי ומנסים לספק את כל דרישותיי. הם מוחלים לי כשרואים שאני אוכלת עוד ועוד כדי להקיא. הם מקבלים אותי ועוזרים לי להפסיק לראות את עצמי כבהמה, אלא כמישהי שיש לה בעיה קשה שאין לה תרופה. הם גם משתתפים איתי בכעס על החוסר במקומות אשפוז לחולות אנורקסיה ובולימיה בארץ, שהתור אליהם הוא של חודשים מראש – אם בכלל מצליחים למצוא.


עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לאתר שווים. רק 4 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova


אומרים לי “יהיה בסדר”

בפעם הזו שמו אותי בסוויטה של ממש – חדר בידוד עם שירותים ואמבטיה רק לעצמי. כל אח או אחות במחלקה שכבר מכירים אותי לא מעקמים את האף במעין “אוף נו, עוד פעם זאת?”, אלא לוקחים את ידי ואומרים לי “יהיה בסדר”. העובדת הסוציאלית שוב מנסה, נותנת לי עוד יום, למרות העומס שלה. היא נותנת לי עוד קצת כוחות, עוד קצת הגנה. היא והצוות מכילים את התנהגותי המוזרה שצריכה התייחסות מיוחדת.

הם הקולות שמגנים עליי. אני מגיעה אליהם בטווח של שבועיים-שלושה. כל פעם זו תזכורת לעד כמה המצב חמור כשאני מנסה לחיות בלעדיהם. זה בא לידי ביטוי בבדיקת הדם שלי, כשרואים את רמות האשלגן הנמוך. זה או פנימית א’ או מוות. המקום היחיד שנותן לי פנס בסוף המנהרה, המקום בו הייאוש הוא יותר נוח.

אני כותבת את הטור הזה כהוקרת תודה. אמרתי לעצמי שאעשה את זה אחרי האשפוז הקודם, אבל זה נבלע בשיכחון הבולימי שלי. אני רוצה להחמיא סוף סוף למחלקה הפנימית שמכניסה אותי לתוך עצמי, כדי ללמוד את הא’-ב’ של טיפול רפואי שעוד אין כמותו בכל מערכת הרפואה בישראל.

כעת אני ממתינה במיון בעומס. יעבור עוד הרבה זמן עד שאגיע לנווה המדבר. בינתיים, אני מחזרת אחרי פנימית א’, שרה לה סרנדות, כדי שתאמץ אותי אל ליבה החם.

ילדית 1974. באה מהבטן אל הבטן דרך הבטן-והבטן כמו השמש שורפת ומרפאה. חולה כרונית באנורקסיה ובולמיה. עבדה במעריב לנוער, מקומונים, ידיעות אחרונות, מעריב וגלובס וחברת ענני תקשורת. הוציאה שלושה ספרים: "אכולות", "יותר מכל" ו"גירת הגמל".

כתבות אחרונות