הספרות מוגבלת מאוד בז'אנרים שלה, כשלרוב על מדפי חנויות הספרים נראה בדרך כלל את ספרי הסיפורת, הסיפורים הקצרים והשירה. מעטות הפעמים שניתקל במשהו מרענן וחדשני כמו הרומן הגרפי של האנימטורית האמיצה רון לוין. "95.94% שלמה" הוא ספרה הראשון של לוין, שעוסק בהתמודדות עם פוסט טראומה – והוא משהו שטרם ראיתם.
היא נולדה בנתניה, בת זקונים לשלמה ולזהבה, הצעירה מבין חמישה אחים ואחיות. כיום היא גרה בתל אביב, נשואה לליאור ואמא של גאיה. בעברה למדה בשנקר, ועבדה כמאיירת, יוצרת קומיקס ואנימטורית. בשש השנים האחרונות היא עצמאית, ומאיירת ספרי ילדים ונוער, לצד עבודות נוספות בעולם העיתונות והפרסום. בראיון ל"שווים" היא מספרת על הטריגר לכתיבת הרומן הגרפי החדשני שלה.
"הרומן נכתב במקור כפרויקט גמר במכללת שנקר, בהדרכת אסף חנוכה ונדב ברקן", היא מספרת. "רציתי ליצור מתוך רגש, מתוך חוויה חזקה שאוכל להעביר לקוראים ולהביא בה אמירה אמיתית וכנה. כמה שנים קודם לכן אבא שלי עבר אירוע מוחי שטלטל את כל קיומנו. התמקדתי במשפחה שלנו, באבא כדמות ובהתמודדות שלו עם בעיות הזיכרון שנוצרו בעקבות האירוע".
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 4 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
משפחה, זיכרון ואהבה
שמו של אביה, שלמה, מתנוסס בכותרת הרומן הגרפי הייחודי שלה, ומגולל במידה רבה את התמודדויותיו. "אבא שלי היה איש צבא במשך 26 שנים ועבר תלאות רבות, כולל פציעות ומוות וחוויות קשות במלחמת יום הכיפורים. הספר מלווה את סיפור חייו תוך ניסיון להעביר לקורא את החוויה של הפגיעה והבלבול והוא נוגע בנושאים של טראומה, משפחה, זיכרון ואהבה. אני מעבירה לקורא את התחושות בעזרת הנגדה של שני קולות – הקול האישי שלי כבתו של שלמה אל מול טקסט רפואי, קליני וקר. בנוסף הספר 'מפורק' ומחולק לאפיזודות קצרות, שמסודרות לפי הקשרים רעיוניים או גרפיים ולא בצורה כרונולוגית, על מנת לדמות את הפגיעה בזיכרון", מסבירה לוין.
אז בעצם הספר הוא אוטוביוגרפי?
"בהחלט. אני קוראת לספר 'רומן גרפי כמעט ביוגרפי', כי כל העובדות המצוינות בטקסט הן אמת, אבל יש נופך של פנטזיה ותוספות של פרטים, בעיקר מבחינת איור".
את חושבת שהמצאת ז'אנר חדש?
"לא הייתי אומרת שהמצאתי ז'אנר. יש עוד 'אחים ואחיות' לפרויקט הזה ברחבי העולם. נראה לי מאוד טבעי ליוצרת קומיקס או כל סופרת לכתוב מתוך כאב ומתוך טראומה הקשורה בעולם הרפואי. יש לזה אפילו שם – 'Graphic Medicine'. איור הוא כלי נהדר להעביר נושאים קשים וכבדים שכאלו, כי יש לו נטייה לרכך ולהמתיק את הגלולה, וכן להכניס אלמנטים של פנטזיה – כך שאפשר להעביר תחושות יותר אמורפיות. למשל, אני השתמשתי בצבעי מים. בזכותם יכולתי ליצור את האפקט של דמויות שנוצרות מתוך כתמים ונמוגות, כמו שצבע המים נמוג אל תוך הדף, מדמות את הטשטוש המלווה בפגיעת הראש".
למי הספר מיועד?
"למבוגרים ולנוער. בעיניי כל אחת ואחד יוכלו למצוא מקום להתחבר אליו, בין אם נפצעו בעצמם או חוו פציעה של בן משפחה אהוב, אם הם עוסקים במקצועות הרפואה, עברו טראומה מסוימת בצבא או דווקא מהכיוון של יחסי הורים-ילדים. זה סיפור עשיר עם הרבה אלמנטים שיכולים לחבר אותנו אליו".
מה המסר?
"בגדול הייתי אומרת שהמסר הוא על כך שכל אדם הוא עולם ומלואו. גם אם לפעמים רואים אותו רק כאחוזים ונתונים – מאחוריהם עומד אדם שלם, בשר ודם, עם משפחה וסיפור חיים עשיר והדרך להחלמה היא לא פשוטה".
כמה זמן ארכה כתיבת הספר?
"הכתיבה לגרסה הראשונית של פרויקט הגמר ארכה בערך שלושה חודשים. כלומר, הייתה טיוטה תוך כמה שבועות ואז תוך כדי איור היא השתנתה והתפתחה עד להגשה כפרויקט גמר. לאחר מכן עבדתי עליו בתקופות, מעט בכל פעם. הספר עבר עריכה נוספת בליוויה של הילה נועם היקרה, היו תוספות וגם ויתור על פרקים מסוימים עד שהגענו לתוצאה שיצאה לאור. אז בעצם אפשר להגיד שהתהליך ארך שש שנים, לפרקים".
מה היית רוצה שיעשה בלב הקורא בו?
"אני מקווה שהספר יעורר אמפתיה ויגרום לקורא לראות את עצמו ואנשים מחייו האישיים משתקפים מתוך העמודים. אני מאמינה שזו יכולה להיות נחמה נהדרת".
מה עשתה יציאת הרומן לך ולקרוביך?
"יציאת הרומן לאור באופן אישי משמחת אותי, בפשטות. התגובות שאני מקבלת הן מרגשות ואני שמחה לראות שהצלחתי לגעת עם היצירה שלי באנשים רבים. המשפחה והחברים הקרובים כבר הכירו אותו היטב לפני שיצא לאור, אז אין הבדל גדול. כרגע זה פשוט פרויקט להתגאות בו! אבא שלי נושא את הספר בתיק שלו באופן קבוע ומראה למי שהוא פוגש – וזה הכי נפלא שיכול להיות".
