בישראל חיים היום עשרות אלפי אנשים עם מוגבלות בלתי נראית; כזאת שהוכרה על ידי משרד התחבורה ומאפשרת להם לחנות את רכבם כחוק במקומות השמורים לנכים. למרות זאת, אנשי הנכות השקופה, וגם אני בתוכם, סובלים באופן קבוע מצרות עין חברתית ומסטריאוטיפים שמתלווים לאותה זכות, שבאה בסך הכל להקל על מצבם הרפואי ולסייע להם בהתמודדות היומיומית.
האמת שזה קורה לי כל הזמן. רגע אחרי שאני יוצא מהאוטו אני כבר מרגיש את העיניים שלהם נעוצות לי עמוק בגב; דוקרות אותי כמו סט של סכינים מושחזות היטב. מבחינתם מדובר בסך הכל בעוד עבריין – אדם בריא לכאורה שחונה בחניה השמורה לנכים ואז נעמד והולך על שתיים.
מה שרואים משם לא רואים מכאן. כל אותם מצקצקים לא באמת יכולים להבין מה נדרש ממני רק כדי לצאת מהבית או לנהוג עד לקניון. הם לא יודעים כמה נשימות או משככי כאבים אני צריך לקחת רק כדי לאסוף את מעט הכוחות שנותרו לי באותו יום. הם לא יודעים כמה מאמצים נדרשים ממני בשביל סיבוב אחד מהיר ברחוב, בקניון או בחנות. בשבילם מדובר בעוד אחד שמצפצף על החוק, או כזה שאדיש לסבלם של אנשים אמיתיים עם מוגבלות. הם לא יודעים שאין לי ברירה אחרת, ושמבחינה חוקית גם לי יש את הזכות.
הכל או כלום
למרות ההטבות של “תג חניה לנכה”, אני תמיד עושה כל מה שאני יכול כדי לא לחנות בחניות נכים. גם לא על המדרכה ובאדום-לבן. אבל כשאין אלטרנטיבה מספקת; כשאין מקום קרוב או נגיש מספיק; לא נותרת לי ברירה. מבחינתי זה או זה או כלום. או לחנות לכמה רגעים בחניית נכים, או לוותר על הסידורים, או לדחות את הביקור לפעם אחרת, או להתייאש ולהזמין את המוצר באמצעות שליח עד הבית ולשלם אקסטרה מחיר.
וזה עוד לפני שדיברנו על המשקל של הקניות, ואם אצליח בכלל לסחוב אותן מהחנות לאוטו או מהאוטו לפתח הבית. במקרים שכבר בלעתי את הרוק ואת הבושה ובכל זאת ביקשתי את עזרת הצוות בסחיבת הקניות אל המכונית, ננזפתי בציניות על ידם, תוך כדי שהם מסננים: “למה מה, אתה נכה?”
הם כנראה עוד לא הורידו אפליקציה של הבנה או רגישות, כי מבחינתם נכה מגיע אך ורק בכיסא גלגלים. ואם הוא לא – הוא כנראה מתחזה שמנסה לעבוד על כולם. אחד ששילם הרבה כסף לאיזה עורך דין מומחה שיוציא לו תג חניה. אבל אני לא כזה, ולמרות שיכול להיות שישנם כאלה בינינו, אני מניח שזה זניח. אחרי הכל, האחריות היא על משרד התחבורה שמאשר את הזכאות של אזרחים לתגי חניה ייעודיים.
מה שהולך לי בתוך הגוף
הבעיה היא שזה לא קורה לי רק בחניון או בקניון. האמת היא שבכל פעם שאני חושב להשתמש בהקלות שמקנה לי תעודת הנכה שלי, על פי חוק, אני עוצר וחושב פעמיים. כי בטח יש כאלו שצריכים את זה יותר ממני, אפילו הרבה יותר. וזה לא משנה אם מדובר בתור לרופא, במכולת או בכניסה להופעה. נכון, היום אני יכול כבר ללכת ולעמוד קצת יותר בקלות אחרי שנגמלתי מהכיסא גלגלים, אבל אין סיכוי שאצליח לשרוד ככה שעה שלמה בעמידה.
אני מבין שלכאורה אתם רואים אדם רגיל, שלא שונה מבחינה חיצונית מהאחרים. אבל עדיין, זו לא סיבה לגרום לי או לאנשים כמוני להרגיש כל הזמן כמו עבריינים. אתם הרי לא יודעים מה באמת הולך לי או לאחרים בתוך הגוף או בנשמה. אתם לא יודעים כמה אחוזי נכות קבע לי הביטוח הלאומי או איזה טיפולים עברתי או עדיין עובר.
בינינו, זה גם לא ממש משנה. בסוף אני מדבר על נימוס בסיסי בין אדם לאדם. על אמפתיה. על לתת לאנשים ליהנות מהספק רגע לפני שאנחנו ממהרים לשפוט אותם ולהטיף להם מוסר. על ההבנה הזאת שעד שלא נלך דקה אחת בנעליו של האחר, לעולם לא נצליח להבין את הכאב שלו או עם מה הוא מתמודד.
חייב לסיים. צריך להוציא את האוטו מהחניית נכים, שלא יפתחו עליי עיניים.
***************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 4 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
***************
