נושאים קשורים

עיריית פתח תקווה בנתה בניין חדש – ושכחה לשים מעלית

בבניין ניתנים שירותים לציבור, שבפועל לא נגישים לאנשים עם מוגבלויות. נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות איימה בתביעה – והעירייה התחייבה לתקן את הליקוי

גם אם לעולם לא אחווה תשוקה במציאות, היא קיימת עבורי בספרים

הרומן "אהבות נכזבות" של מילן קונדרה גרם לי להרגיש דברים שלא הרגשתי מעולם – ואני מקווה מאוד שארגיש יום אחד בעתיד

“למה לילד שלי לא מגיע סל שילוב? כי רציתי שיהיה שף?”

תלמידים עם צרכים מיוחדים שלומדים בחינוך המקצועי לא מקבלים סל שילוב, ובמשרדי העבודה והחינוך מגלגלים אחריות זה על זה. "אלו שני משרדי ממשלה, למה הם לא יכולים פשוט להעביר את הכסף ביניהם?"

ילדים עם CP לא יצטרכו להגיע שוב ושוב לוועדות רפואיות

מדיניות חדשה של ביטוח לאומי צפויה להקל על אלפי ילדים עם שיתוק מוחין. מעתה יקבעו אחוזי נכות קבועים, והוועדה תתכנס רק פעמיים עד גיל 18 ושלושה חודשים



עם אוטיזם ודרגות על הכתפיים: המסע המרגש של חיילי “תתקדמו”

שלושה קצינים חדשים על הספקטרום עמדו השבוע על מגרש המסדרים בבה"ד 15. מי שהיה צריך הוכחה ש"גם הם יכולים" – קיבל אותה בענק. טור אישי מיוחד של אודי הלר
ראשיאנשים עם מוגבלויותמחר אני מתאשפז: למה אני עושה את זה לעצמי?

מחר אני מתאשפז: למה אני עושה את זה לעצמי?

קיבלתי טלפון מפתיע. התפנה מקום בבית המאזן שמטפל בפוסט טראומה, שכל כך רציתי ללכת אליו. אז למה אני יושב במיטה ובוכה? יומן אשפוז, הטור הראשון

המיטה החדשה שלי. צילום: אמיר שטיין

אני לא במשבר. אני בסדר. אני מתפקד. אני חי. אני לא אובדני. אני לא פוגע בעצמי. אני בסדר בסך הכל. למה אני עושה את זה לעצמי? אלו היו המחשבות שלי בלילה לפני, כששכבתי במיטה ושאלתי את עצמי “למה?”

המזוודות שלי ארוזות. הכנתי רשימה ואז הלכתי לבכות במיטה. הבן זוג שלי סיים לארוז בשבילי. זה קשה מידי. קשה מידי לעזוב אותו, ועוד ל-4 חודשים! הלב שלי נחמץ. ולמה? למה החלטתי שאני צריך להיכנס לאשפוז? קשה לזכור את הלמה כשהכאב כל כך אמיתי. אני מתיישב במיטה, בוכה. אולי לוותר? אולי להגיד שאני לא הולך?

הכל התחיל כשקיבלתי את הטלפון מהמרכז ההוא, שיש אליו תורים מפה ועד להודעה החדשה. התפנה להם מקום, יש מקום, אני יכול להגיע. בום. אני יכול להגיע. הוקפצתי איכשהו לראש הרשימה. המרכז ההוא זה לא בדיוק אשפוז, לא בדיוק דיור מוגן, לא בדיוק מוסד פסיכיאטרי. מה זה כן? זה מקום לטפל בפוסט טראומה מורכבת. מקום לנוח, להתאושש, לצבור כלים להתמודדות. מקום שמציע סדנאות סביב השעון, קבוצות לימודיות, טיפול שיחתי. מקום הוליסטי. חלופת אשפוז.

זה קשה לנהל מחלה

אמרתי ישר כן. זה היה אינסטינקט יותר מאשר תוצר של מחשבה צלולה. משהו בעצמות שלי לחש “כן”. אולי כי כבר התעייפתי מלנהל דיסוציאציה (ניתוק המודע מרגשות, תחושות וזיכרונות) מסביב לשעון. אולי התעייפתי מלבקש עזרה. זה קשה לנהל מחלה. לנהל אותה באמת. להיות עם יד על הדופק. להרגיש מתי התסמינים מתגברים פתאום, נהיים קצת יותר מידי. קשה להיות כן עם עצמי, מספיק כן כדי להודות שאני לאחרונה בבריחה, מנסה להתעלם מהרגשות שלי, צופה בסדרות וקורא יותר מידי ספרים. לשים לב שכמות הימים שהמוח שלי משתמש בדיסוציאציה, זה אולי יותר מידי. כשהבן זוג מעיר על כמות הזמן שאני בטלפון, ואני לוחש לו “אני יודע” בפנים מושפלות.

הגוף מרגיש את הכל, גם את מה שאני מדחיק. אחרי לילות רצופים שאני מתעורר שוב ושוב ושוב מסיוטים; אחרי ימים שלמים שעשיתי הכל מהמיטה וכמעט לא יצאתי ממנה; אחרי שהוויסות החושי שלי נפגע יותר ויותר והכל נהיה יותר מידי; אחרי כל אלו אני אומר למתאמת טיפול שלי שאני צריך עזרה. היא מודה שהיא קצת חסרת אונים מול המצב שלי. היא לא יודעת מה עוד אפשר לעשות איתי בקהילה. “אתה בסדר, אבל אתה לא בסדר, ואני לא יודעת איך לעזור לך”. אני הולך לפסיכיאטר, יושב מולו, מבקש הפניה. הוא לא יודע מה להציע לי. אני לא פסיכוטי, אני לא בדיכאון. אני לא אובדני. אני לא פוגע בעצמי. אני בסך הכל  מאוזן תרופתית. הוא לא יודע למה אני ככה. בסוף הוא מציע בית מאזן.

אפילו חנון כמוני משתכנע

בזמני הפנוי אני קורא ספרות רפואית על דיסוציאציה. המחקר המדעי התפתח כל כך, אבל הפסיכיאטרים והפסיכולוגים נשארו מאחור. הספר שאני קורא נכתב על ידי ג’נינה פישר, פסיכולוגית קלינית שעבדה במרפאה של ג’ודית הרמן לואיס, האישה שנתנה שם להפרעה שאני סובל ממנה. הספר מרתק, אבל הוא מלמד אותי כמה הטיפול שמוצע כיום הוא לא מספק. בספרות אחרת אני מגלה שבאוסטרליה חומרים משני תודעה הם תרופה במרשם לפוסט טראומה. מה הסוד של האנשים באוסטרליה שיש להם גישה לכל הטוב הזה?

אני לא צורך חומרים משני תודעה בכלל, אלא אם כן הם ניתנו לי במרשם. אבל המחקרים על היעילות של LSD גורמים אפילו לחנון כמוני להשתכנע. אז למה אני נכנס שוב לחלופת אשפוז? מה ייתנו לי עוד 4 חודשים באותו סוג של טיפול שכנראה כבר חוויתי ב-6,000 אשפוזים קודמים? כמו כדי להפוך הכל למסובך יותר, השן שלי מתחילה לכאוב באמצע הלילה. הלילה לפני האשפוז פשוט נועד להיות ליל שימורים. אני נכנע לכאוס.

החיים החדשים שלי

אני פה כבר כמעט שלושה ימים. הרעש בראש שלי מתגבר יותר ויותר. אני שואל את עצמי מה כבר המקום הזה יכול לתת לי ששבע שנים של טיפול לא נתנו לי? האם שווה לי לאבד את החופש והעצמאות כדי להיות בכלא הזה? למה אני כלוא פה בזמן שהאנשים שנתנו לי את הטראומה שלי מסתובבים בחוץ, חופשיים? אני רוצה להחלים, לקבל כלים, ללמוד יותר על ההפרעה שלי. אבל האם עוד מאותו דבר יעזור? האם מה שאני צריך זה עוד מפגשים קבוצתיים? עוד טיפול שיחתי? עוד שהות ארוכה בין כותלי מוסד? אני בעצמי עברתי בין עובדים סוציאליים ולימדתי אותם על היתרונות של אל-מיסוד; למה אני מנתק את עצמי ככה מהחיים שלי בקהילה?

בזמן שאני פה אני מפספס תקופת מבחנים. בזמן שאני פה אני לא יכול לפגוש חברים ולא יכול להסתובב בחוץ. אז למה אני עושה את זה לעצמי? אני מתגעגע בכל עצם מעצמותיי לבן זוג שלי. כל כך מוזר ללכת לישון בלעדיו, לקום בבוקר בלעדיו. לא לראות את החיוך שלו בבוקר כשהוא קם ורואה אותי. לא לתת לו חיבוק וללחוש לו בוקר טוב. לא לקבל חזרה את החיבוק הנעים שלו, את המילים הטובות שלו. למה אני עושה את זה לעצמי?

מחר סופ”ש ואני יוצא הביתה. יש לי הרבה מחשבות. אני לא יודע אם אני רוצה לתת לדבר הזה צ’אנס או לנסות בכל זאת לחזור לטיפול בקהילה, לחזור לחיים הקודמים שלי. כל כך הרבה שאלות.

***************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 4 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
***************

אמיר שטיין, יליד 1996, הוא כותב ומרצה, בעל ערוץ יוטיוב חינוכי, מתמודד נפש, יוצא החברה החרדית, טרנסג'נדר א-בינארי וסטודנט לספרות ופילוסופיה יהודית.

כתבות אחרונות