“זה שי, בן 24, תאונת דרכים, מדדים תקינים”. ככה הציגו אותי שלוש פעמים ביום, כל יום. בחפיפות המשמרת בבית החולים היו נעמדים מעל המיטה שלי חבורה של רופאים ואחיות עם מדים ירוקים או לבנים, וכל מי שהייתי עבורם זה שי, 24, דופק ולחץ דם תקינים.
הם היו משוחחים ביניהם, זורקים מונחים רפואיים לחלל החדר, מתייעצים, מצטחקקים, ובעיקר – מתעלמים ממני. האמת היא, שהם לא התעלמו ממני לחלוטין, הם רק היו לגמרי מרוכזים בשי המטופל, במה קרה לו מבחינה פיזית ואיך ניתן לטפל בו.
הם היו כל כך מרוכזים בשי הזה, עד שהם התעלמו לחלוטין משי האדם, זה שעוד לא ממש הצליח להתחיל להבין מה קרה לו, ומה הוא עושה כבר כמה חודשים בבית החולים הזה. אני זוכר שהסתכלתי עליהם והיה בא לי לצעוק בקול: “היי, אני פה, דברו איתי!”. אולי תשאלו אותי איך עובר עליי היום? איך עוברת עליי התקופה הזו? אולי תבדקו אם כואב לי גם נפשית – ולא רק פיזית.
להיות ה”שקוף”
לא יכול להיות שהם לא יכולים לראות אותי, שאני שקוף. אחרי הכל, ההורים שלי, ורוב מי שבא לבקר אותי, רואה אותי ומתייחס אליי. הייתי צריך שידברו איתי, ולא רק עליי, הייתי זקוק שלא יתעלמו ממני, שלא יתייחסו אליי כאל מישהו שלא מבין – או יותר גרוע, כמישהו שחבל להשקיע זמן בלהסביר לו או לשאול את דעתו. נכון, לא למדתי רפואה, אבל זה היה נראה לי לגיטימי שצריך לשתף אותי באופן ישיר במצב, ולהתעניין במה שקורה איתי, ולא רק לעמוד מעליי ולהפציץ במונחים מקורס מבוא לנוירולוגיה.
בימים אלו למדתי להבין עד כמה מה שרואים מבחוץ הוא לא בהכרח מה שקורה בפנים. כלומר, ידעתי את זה עוד הרבה לפני – אבל איך הולך המשפט? “אין חכם כבעל ניסיון”. בעודי שוכב במיטה, כששלוש פעמים ביום נעמדה חבורה של רופאים ואחיות מעליי, למדתי כמה הצורך להישמע הוא הכרחי. ממש כמו אוויר לנשימה. הבנתי עד כמה זה חשוב לדעת לזהות אותו אצלנו ואצל האנשים בסביבה שלנו. כולנו בסך הכל רוצים להיות נוכחים נפשית, ולא רק פיזית.
סוף עידן הפרטיות
שגרת היום במחלקת השיקום השתלטה עליי במהרה. הבוקר התחיל מוקדם מאוד (ב-6:30) עם רעש מעצבן של התריס החשמלי שנגלל כלפי מעלה בחדר. תוך כמה שניות בודדות הכל היה מתמלא באור. לא סבלתי את המעבר המהיר והחד הזה שבין שקט וחושך לרעש ואור. לפני שבכלל הצלחתי להבין מה קורה, התחיל לו עוד יום. עוד יום שבו אני יוצא למלחמה: בכאב הפיזי, בכאב הנפשי ובכוח הרצון. כל תכלית המלחמה הזו היא לא לוותר ולא להתייאש.
ככל שהזמן עבר התחלתי לאט להבין שאת הפעולות הכי פשוטות כמו לאכול, להתקלח או ללכת לשירותים, אני פשוט לא מסוגל לעשות לבד, ושבכל פעולה שכזאת אני צריך עזרה של מישהו אחר. כמובן שהבחנתי בזה עוד לפני, אך כארבעה חודשים מהפציעה התחלתי באמת לעכל ולהפנים שהצרה הזאת כאן כדי להישאר. חוסר היכולת הזאת לעשות את הדברים בעצמי ריסקה לי, מטבע הדברים, את הפרטיות. הפעולות הכי אינטימיות ואישיות הפכו להיות נחלת הכלל. בכל רגע ורגע יש מי שיודע איפה אתה, מה אתה עושה ואין לך רגע אחד לבד עם עצמך. הייתי מדמיין לעצמי איך ברגע אחד אני קם מהמיטה, נכנס לרכב, מניע ונעלם לחצי יום מבלי שיש מישהו שיודע איפה אני.
מבחינה מסוימת, התלות הפיזית המוחלטת הזאת במישהו אחר כנראה הצילה אותי. זה בטח נשמע קצת מוזר, אבל במצבי הפיזי לא יכולתי להתלבט ולהחליט האם בא לי לצאת מהמיטה בבוקר או לא. מכירים את הימים האלו שבהם אתם מתקשים להקים את עצמכם מהמיטה? אצלי פשוט לא הייתה קיימת האלטרנטיבה הזאת. כעבור דקה מהרגע שהתריס של החדר נפתח, ללא תלות ברצון שלי, מצאתי את עצמי מועבר על ידי הצוות הרפואי מהמיטה לכיסא הרחצה, שבעזרתו עשיתי מקלחת בוקר.
אגב, לפעמים שואלים אותי אם אי פעם עלתה בי המחשבה לשים קץ לחיי. בהקשר הזה אני תמיד עונה בבדיחות שמעולם לא – פשוט כי הבנתי שגם אם ארצה, אין לי באמת יכולת פיזית לעשות את זה. זאת לא הייתה אופציה קיימת עבורי, ולכן הבנתי שעדיף להתרכז בלחיות.
מקלחת מביכה
שיפור קל במצבי אפשר את המעבר מביצוע המקלחת היומית בשכיבה – לישיבה. מדובר בחוויה שונה לחלוטין במהותה ובמידת ההנאה שלי ממנה. המים החמים זרמו לי מהראש לפנים, ומטה. ברגע הזה הייתי שם בכל כולי, ונהניתי מכל טיפה וטיפה.
על אף ההנאה הצרופה, המקלחות הראשונות האלו שערכו לי חברי וחברות הצוות הסיעודי (בדגש על חברות הצוות) גרמו לי גם להרגיש חוסר נוחות ומבוכה. מצאתי את עצמי יושב ערום על כיסא רחצה במקלחת, כשלידי עומדת אישה זרה שתפקידה לסבן אותי מכף רגל ועד ראש, לשטוף ולנגב.
הייתי מסתכל עליה עושה את מה שהיא עושה, מובך מאוד, ומבחינה מסוימת מקווה שהיא תחפף קצת וכל הסיטואציה תיגמר כמה שיותר מהר. “לא, לא רק זה חסר לי”, אמרת לעצמי כשתוך כדי סיבון התחלתי להרגיש שאיבר המין שלי מגיב לסיטואציה באופן עצמוני, מבלי להתחשב בי. היא הסתכלה עליי, וחייכה חיוך שגרם לי להבין שזה בסדר, שזה טבעי.
לטורים הקודמים של שי רלר:
https://shavvim.co.il/author/shaire/
***************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 4 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
***************
