הדלת נטרקה בעוצמה וגרמה ללב של סבתא לנתר. סבתי הייתה בטוחה שאתעורר מהטריקה בבהלה, אך היא הבינה ששקט מדי. שום קול בכי לא נשמע ממיטתי. היא מיהרה אל חדרי. המשכתי לישון בשלווה, בעוד היא מביטה בי נדהמת.
זה היה הרגע הראשון שבו סבתא החלה לחשוד שמשהו אינו כשורה בי. הספק חילחל בתוכה, פוצע ומכאיב לה. היא טרקה שוב את דלת החדר. הדבר לא השפיע עליי. החשד שלה החל להתאמת. היא לא שיתפה את הוריי בחשדותיה והחלה לבדוק את הנושא לבדה.
"את משוגעת!" פסק הרופא, "היא שומעת היטב". "היא לא שומעת", התעקשה סבתא, "ואני בטוחה בכך". הסבתי מיד את ראשי לכיוונה. "תראי איך היא מקשיבה לך", חייך הרופא. באותו רגע פניתי אל כיוונו.
"היא ממש מקשיבה לנו ומבינה את מה שאנחנו אומרים", הוא טען. סבתי הבינה שערנותה של נכדתה התינוקת הטעתה את הסובבים. אך היא לא ויתרה.
לבסוף רופא אחר נעתר לנדנודיה ושלח אותי לבדיקה יסודית של תגובת המוח לגירוי שמיעתי. בבדיקה הרדימו אותי והצמידו לראשי אלקטרודות. בדקו אם יש פעילות חשמלית של עצב השמיעה בתגובה לגירוי קולי. לא הייתה תגובה. האבחנה הייתה חד משמעית – אני חירשת.
כשסבא בכה באמבטיה
לא היה קל לסבתי לספר לאמי על חירשותי. "מה יהיה איתה, אמא? איך היא תסתדר בחייה?" שאלה אמי מוכת הלם. "יהיה בסדר", השיבה סבתא. "כלום לא יהיה בסדר, היא לא שומעת דבר", לחשה אמי, "היא בכלל תצליח לדבר?"
סבתי נזכרה שבילדותה היה לה שכן חירש-אילם וכולם ריחמו עליו. היא זכרה איך הילדים לעגו לו. היא פחדה שנכונו לי חיים קשים. "אמא, את חושבת שהיא תלך לבית ספר רגיל?" הקול של אמי היה חנוק. השאלות של אמא הכאיבו לסבתא. "היא תלך, יהיה בסדר", אמרה וחשבה ששיקרה.
הכי קשה היה לסבתא שלי להתמודד עם בעלה. סבא שלי הביט בסבתי נדהם ומזועזע. הוא קם ולא אמר מילה. הוא יצא מהחדר והסתגר במשך שעות בחדר האמבטיה. סבתי שמעה אותו בוכה.
למחרת אמרה לו בקול תקיף, "אתה חייב להיות חזק!" "אני לא יכול", ענה בקול חנוק. אך היא הייתה נחושה. "אתה חייב בשביל בתך. איך היא תרגיש אם תראה אותך בוכה ושבור?" סבי הנהן.
בחזרה לעתיד
אם היה כדור בדולח לבני משפחתי, הוא היה מראה להם שעתידי לא יהיה קודר כמו שהם חששו. אני אצליח לדבר בעזרת קלינאיות תקשורת. אמנם לא אשמע מאומה, גם לא עם מכשירי שמיעה, אך אבין את הסובבים על ידי קריאת שפתיים. אלך לבית ספר. אהיה התלמידה החירשת היחידה בבית הספר, אך אצליח לסיים תיכון בהצלחה.
אפילו אסיים תואר שני באוניברסיטה ואעבוד במחקר תרופות.
אקים משפחה ואהיה אמא לשני ילדים מקסימים.
סבתי חינכה אותי להאמין שלמרות חירשותי הכל אפשרי. זה היה המוטו שלי שליווה אותי מאז ילדותי – אין דבר העומד בפני הרצון.
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 4 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
