מדור "שווים סיפור" מתפרסם בחסות מפעל הפיס
כל מי שמוגבל בנפשו או בגופו, יודע שהתנועה מרפאת. החופש לעשות עם האיברים הנוקשים מה שבא, לעצום עיניים ולהיות מישהו אחר. זו בדיוק ההרגשה שהייתה לי כשהכרתי את "הדרורים", קבוצת מחול לאנשים עם מוגבלויות בגבעתיים.
מי שהקימה את המיזם ועומדת בראשו היא עדי גבאי, המנהלת האמנותית של להקות המחול הייצוגיות של גבעתיים, ומנהלת תחום המחול בעיר. לפני שנה נכנסה לתפקיד, ומיד החלה במגעים להקמת מסגרת לאנשים מיוחדים.
"כדודה לבחור עם צרכים מיוחדים וכמי שמרגישה שהנושא קרוב לליבה, הדבר הראשון שעשיתי הוא להיפגש עם האגף לשירותים חברתיים בעיר", היא מספרת. "הרגשתי שזה החלום הראשון שלי להגשים. ממש במקביל התקשרה אליי דנה אבישר, אמא של רלי, ילדה מקסימה בת 12.5 שנולדה עם שיתוק מוחין, ומאוד רוצה לרקוד אבל אין לה מסגרת מכילה. היה לי ברור שזה צריך לקרות".
מה עשית?
"גייסתי את ניצן שוורצמן-דימרי, מורה למחול עם הבנה בגוף וניסיון עם ילדים עם צרכים מיוחדים, ויחד התחלנו לבנות קבוצה. קיבלנו עזרה מיוחדת גם מעמותת 'קהילתיים', העמותה לתרבות ופנאי בעיריית גבעתיים; ומהאגף לשירותים חברתיים של העיר, והקמנו את קבוצת הדרורים".
כמה רקדנים יש בקבוצה?
"הצטרפו אלינו שש רקדניות בגילאי 11-13, ויחד עם ניצן שהציבה להם לא מעט אתגרים הם התחילו לעבוד על טכניקה, גמישות, קצב, התמצאות במרחב, ביטחון עצמי ולא פחות חשוב – ערבות הדדית וחברות. באמצע השנה הצטרפו לקבוצה שם שלוש בנות באותו גיל מהלהקה המקבילה, 'אפרוחים', ועם שילובן הקבוצה התגבשה והחלה לעבוד יחד גם על ריקוד משותף".
מה היה רגע השיא שלכם בשנה האחרונה?
"מופע הלהקות השנתי, כש'הדרורים' עלו לבמה עם הריקוד 'ברוש' וזכו לתשואות אדירות. הילדות התמוגגו".
מתקשים למצוא מסגרת לרקוד
להקות המחול גבעתיים פועלות כבר מעל 35 שנה, מהגיל הרך ועד גילאי 40 פלוס. רובן מתמקדות במחול ישראלי, עם דגש על חיבור לפולקלור ולתרבות הישראלית. "המטרה של 'הדרורים' היא קודם כל שילוב הרקדניות במשפחת להקות המחול", מדגישה גבאי. "מסתבר שנוער עם צרכים מיוחדים מתקשה למצוא מסגרת לרקוד. מסגרת שתתאים למגבלות, שתכיל ושבה הם יוכלו לבטא את עצמם אך יחד עם זאת לפעול לפי חוקי קבוצה. בנוסף יש את האתגר של התמדה וקושי פיזי, והן עומדות בו כמו גדולות. מאז שפתחנו את הקבוצה, פנו אלינו עיריות שונות שהתעניינו וביקשו לשמוע על הפורמט ולהעתיק אותו אליהם, ואמן שכך יקרה".
אתם פתוחים לקלוט אנשים חדשים?
"בוודאי. אנחנו נכנסים לשנת הפעילות השנייה של הלהקה, ופותחים את הדלת והלב לבני נוער נוספים בגילאי 11-14 שרוצים להצטרף אלינו".
"אני מרגישה כאילו שאני מרחפת"
רלי רחל אבישר (13) רוקדת ב"הדרורים" ממש מראשית הקמת הקבוצה. רלי, ילדה מלאת שמחת חיים ופשטות, נולדה עם חולשה בפלג גוף שמאל ודיסלקציה.
"יש לי שיתוק בכף יד שמאל וצליעה ברגל שמאל, אבל למדתי לעשות כמעט הכל בעצמי", היא מספרת. "כמו כל בנאדם רגיל, אני קמה בבוקר, הולכת לבית הספר, שרה בלהקה העירונית, רוכבת על סוסים. יש לי מורות פרטיות שעוזרות לי עם עברית ואנגלית, ואני אוהבת ללכת לבת דודה שלי לשחק עם הילדים הקטנים שלה".
מתי החלה התשוקה לרקוד?
"מאז שהייתי קטנה אהבתי לחקות את אחותי והחברות שלה, שהיו מתאמנות אצלינו בריקוד בבית. הייתי הולכת גם לראות אותה בכל ההופעות שלה, למשל בפסטיבל המחולות בכרמיאל".
מה הריקוד עושה לך בגוף, נפשית ופיזית?
"אני מרגישה כאילו אני מרחפת, זה עושה לי שמחה בלב. אני כל כך אוהבת להיות חלק מלהקה ולרקוד ביחד".
