בכל בוקר הוא היה קם בחמש, לובש חליפה יפה ויוצא אל עוד יום עבודה. בכל ערב הוא היה נכנס הביתה, מחבק את מי מהילדים שרץ לעברו וניגש להכין כוס קפה לאישה שאהב. הוא מעולם לא לקח חופש מהעבודה, כמו שלא לקח חופש מהמשפחה, במסירות מוחלטת. אם ממרומי גילי אני צריכה לזקק לעצמי מה זאת אהבת אמת, זה בדיוק הרגע הזה שבו אבא מכין לאמא כוס קפה מיד כשהוא חוזר מהעבודה, במסירות מוחלטת.
בגיל 28 מצאתי את עצמי לבד עם שני ילדים קטנטנים, והוא פתח בפניי את ביתו עם שתי זרועות פתוחות. הוא מעולם לא פיקפק בבחירות שלי וידע לסמוך עליי שאדע לעשות את הדבר הנכון. הוא שימש לילדים שלי דמות אב יציבה ונוכחת, ובד בבד היה סבא מושלם. הוא היה מצחיק אותם, מספר להם סיפורים ובדיחות, מחבק ואוהב. היום אני מבינה איזו בת מזל אני שקיבלתי תמיכה של הורים מופלאים בתקופה כל כך קשה.
בכל פעם שהיה מתקלקל לי משהו בבית, הוא היה מגיע ובידי אומן מתקן כל תקלה. סתימה בכיור? בעיית חשמל? קופסת עקשנית שסירבה להיפתח? אבא להצלה. הוא ידע לעשות הכל, וגם אם לא ידע, התעקש מספיק עד שהבין איך. אני אחת מתוך שבעה ילדים והוא תמיד היה שם עבור כל אחד ואחת מאיתנו. הוא עשה את כל זה מבלי לראות דבר, כי איבד את מאור עיניו בשנות השלושים לחייו. הוא הוכיח לנו בכל יום ויום שמגבלה היא רק מחסום שצריך לדעת איך לעקוף.
בחלוף השנים אבא הביא כלב נחייה, שהפך להיות שותף נאמן שלו ובן משפחה של ממש. סאן היה העיניים של אבא והלב של כל המשפחה. הוא ליווה אותו במשך 15 שנים מופלאות וסיים את חייו כשכולנו מקיפים אותו, מחבקים אותו ומבכים את מותו. הווטרינר שהרדים אותו אמר לנו שמעולם לא נתקל בכלב כל כך אהוב בחייו ובמותו. אבל לנו זה היה ברור, כי זה מה שאבא לימד אותנו על נאמנות ועל אהבה ללא תנאים.
בגיל 20 איתרע מזלי ובהומור לא מצחיק של היקום איבדתי את הראייה בעין שמאל. בזמן שכולם מסביבי היו מודאגים, אני ידעתי שאהיה בסדר; הרי כל חיי גדלתי לצד אבא “שלא ראה בעיניים” תרתי משמע. הוא לא עשה לעצמו הנחות ולא נתן לשום מגבלה לעצור אותו. כשהוא רצה שמשהו ייעשה, הוא התעקש לעשות את זה בעצמו. עם תכונות של נחישות שספגתי מינקות, זה היה לי ברור שלא אתן לשום דבר להיות חסם עבורי, ושאין דבר שלא אוכל לעשות אם רק אחליט.
אני זכיתי באבא טוב לב, נעים הליכות, ג’נטלמן מושלם. איש ערכי, ליברלי, מוסרי, שמעולם לא פגע או דיבר רעות על אף אדם אחר. דרך המעשים שלו הוא לימד אותי לא לוותר כשקשה. הוא גרם לי להבין שמגבלה היא רק עיכוב בדרך, אבל עם מספיק נחישות אפשר להגיע ליעד. לא תמיד הבנתי את זה, אבל היום אני יודעת שזה השיעור הכי חשוב שקיבלתי ממנו.
בשבוע שעבר אבי האהוב הלך לעולמו ואני מתגעגעת אליו עד כאב. זהו פוסט פרידה מהמורה הכי גדול שלי, מהאיש שלימד אותי להיות מי שאני, ושיחסר לי מעתה ועד עולם.
יהודה בלו – אתה חיית בעולם של חושך, אבל היית אור גדול בעולם.
לזכרך.
