מכירים את זה שאתם מחליטים להתפנק על מושב בהופעה של האומן האהוב עליכם? שבמקום לעמוד שעות ארוכות על הדשא בפארק, אתם בוחרים להשקיע מאות שקלים רק בשביל הזכות להחנות את הישבן שלכם על חתיכת פלסטיק לא נוחה למשך כמה שעות, רק בשביל להרטיט את הלב ולהניע את הראש לצלילי המוזיקה?
כי בניגוד לרוב האנשים, ישנם אלה שעבורם לשבת על כיסא, בהופעה או לא בהופעה, לא נחשב פינוק אלא כורח המציאות. אנשים כמוני, שעבורם הדרך היחידה לצפות במופע היא באזור ייעודי, שהונגש מראש במיוחד עבורם ועבור אנשים אחרים עם מוגבלות.
ולמה אני מספר לכם את זה? כי לא מזמן הייתי בהופעה חיה, אחד הבילויים האהובים עליי ביותר – מאלה שנותנים טעם לחיים שלי. וצבע. וקול. אבל פעם אחר פעם אני חוזר ונתקל באותה הבעיה. כאילו לא משנה כמה השקעתי בכרטיס או איפה בחרתי לשבת, מהרגע שהתו הראשון מנסר את הרמקולים והלהקה עולה לבמה ומתחילה להופיע – מבחינתי הכול נגמר. כי בינינו, אם אין לך צוואר של ג’ירפה, לא משנה איפה אתה יושב – רוב הסיכויים שלא תוכל לראות כלום.
את אהבתי להופעות חיות פיתחתי אי שם בשנות ה-90, כשאבא שלי לקח אותי ואת אחותי להופעה של מלך הפופ, מייקל ג’קסון, בפארק הירקון ואני בן 12 בלבד. שם כנראה גם נדבקתי בחיידק ההופעות החיות. כי מאז, ובמשך שלושה עשורים כמעט, הייתי מקפיד ללכת ללא מעט הופעות של אמנים גדולים שהגיעו מחו”ל, או של אומנים מקומיים ומוכשרים לא פחות. הופעה טובה יכולה לספק הסחת דעת נפלאה מהכאב או מהצרות, גם אם זה רק לכמה דקות. כי במשך שעה או שעתיים (או שלוש, אם זה אקסל רוז) כל מה שמעניין אותי זה הקצב, הסאונד והשאלה אם הלהקה תבצע את השיר האהוב עליי או לא.
תמיד הייתי מגיע מוקדם, שעות לפני תחילת האירוע, תופס מקום כמה שיותר קרוב לבמה, ואז ממתין שעות, בעמידה, עד לרגע בו תתחיל כבר ההופעה. אבל השנים חלפו ועימם החריף גם מצבי הגופני. שילוב די מתסכל של אוסטיאופורוזיס חמורה, שברי דחיסה קשים ודלקת חוליות מקשחת הביא אותי לא רק לאבד כ-15 ס”מ מגובהי, אלא לזכות גם בכאבי גב קשים ומגבילים במיוחד. כאלה שמחייבים אותי לשבת רוב הזמן. וזה עוד לפני שהזכרתי שכמעט איבדתי לחלוטין את השמיעה באוזן שמאל, או את העובדה שאני צריך להתחנן לאנשי האבטחה במקום רק כדי להכניס את כרית הגב שלי, זאת שבלעדיה לא אוכל גם לשבת.
כשהייתי בגובה 1.93 מטר, אף אחד לא באמת יכול היה להסתיר לי. אבל היום, כשאני כבר עומד על פחות מ-1.80, המצב קצת שונה. נכון, אני כבר לא נזקק יותר לכיסא גלגלים, ורוב הזמן אני מסוגל ליהנות מההופעה ואפילו לרקוד ולנוע לצלילי המוזיקה לכמה דקות, אבל מהר מאוד כאבי הגב מעפילים על עוצמת הרמקולים ומחייבים אותי לעצור הכול ולשבת. להישען. להרגיע קצת את הכאב. לא משנה כמה אנסה לרפד את הכיסא או כמה נוח הוא יהיה או לא יהיה, בסוף הערב הגב שלי יצרח מכאבים. וגם אני.
רק 300 מקומות ישיבה מונגשים
לכן, בשנים האחרונות ירדה דרסטית כמות ההופעות אליה אני הולך, אם בכלל. גם מפאת מצבי הכלכלי – הרי כיסא שמור בהופעה הוא הוצאה כבדה מאוד על הכיס; וגם כי הליכה להופעה מצריכה ממני תכנון קפדני והתארגנות מקדימה. אני צריך לתכנן מראש כמה אנרגיה אני יכול להוציא בערב, וכמה עליי לשמור גם לדרך חזרה. כמה משככי כאבים אני צריך לקחת כדי לא לסבול מצד אחד, אבל גם כדי שאצליח ליהנות מההופעה מהצד השני. וזה עוד לפני שדיברנו על נהג מלווה שיאסוף ויחזיר אותי לביתי.
אבל האבסורד הוא שבארץ אנשים כבר לא מכבדים אחד את השני, ובייחוד לא את אלו שכמותי. את אלו שמבחוץ נראים כאחד האדם, אבל מבפנים הם סובלים ומנסים בכוח שלא להראות את זה. לא להתמסר לכאב. את אלו שנלחמים כדי ליהנות מהדרך, למרות הקלפים המאתגרים שקיבלו בחיים.
קחו לדוגמה את ההופעה של גאנז’נ’רוזס שהייתה בפארק הירקון בחודש יוני האחרון. מתוך כ-60 אלף כרטיסים שנמכרו לקהל הרחב, פחות מ-300 מקומות ישיבה הונגשו עבור ציבור הנכים. פחות מפרומיל. וזה עוד לפני שלוקחים בחשבון את העובדה שרוב הנכים מגיעים להופעה עם מלווה, מה שמפחית את כמות הכרטיסים המונגשים לכ-150 בלבד. נכון, אפשר לטעון שאזור ה-VIP אף הוא מיועד לישיבה, אבל רק אם בא לכם להיפטר מ-1,500 שקלים לזוג כרטיסים. 1,500 שקלים לשעה וחצי של הופעה. וזה עוד לפני עלויות של דלק, או שתייה, או חולצה למזכרת.
לעומת זאת, בהופעה אחרת בה נכחתי לא מזמן, של להקת קליאו שהתקיימה באמפי-פארק שברעננה בחודש יולי, החליטו משום מה למקם את האזור המונגש והייעודי דווקא בפינת האמפי, במקום בו איש לא יבחר לשבת גם בחינם. מקום ממנו בקושי אפשר לראות את המתרחש על הבמה, או לשמוע משהו באיכות סאונד מספקת. מקום שמזכיר יותר ענישה מאשר הנגשה.
מעגל קסמים של הסתרה
אפשר לעשות את זה טוב יותר. ישנן חברות הפקה שלוקחות את הנושא ברצינות ויורדות לליבה של הסוגייה, אבל לדאבוני יש עוד הרבה מה לעשות בנושא. נכון, בשנים האחרונות חל שיפור משמעותי במצב, וחברות הפקה רבות כבר הפנימו שאי אפשר עוד להתעלם מהבעיה ושיש לספק מקומות מונגשים בכל אירוע או הופעה שפתוחים לקהל, אבל הבעיה היא שאז נכנס לתמונה הגורם הישראלי. זה שטוען תמיד שהכול יהיה בסדר. זה שרואה רק את עצמו ולא ער לסביבתו. זה שלא מבין שברגע שהוא קם מהכיסא שלו, הוא מסתיר לזה שמאחוריו. ולזאת שמאחוריה. וגם לכל היתר. כך נוצר לו מעגל קסמים שכזה, בו אחד אחרי השני כל הקהל מתחיל לעמוד, שורה אחר שורה, כיסא אחרי כיסא, וכל התענוג שבישיבה בזמן ההופעה מתפוגג ונעלם כלא היה.
נכון, למזלי אני מסוגל כבר לעמוד כיום וליהנות, לפחות מחלק מההופעה, אבל ישנם רבים אחרים שפשוט אינם יכולים. וזה עוד לפני שהזכרתי את אלו שמרותקים לכיסאות הגלגלים, ומבחינתם אין אלטרנטיבה מספקת או אפשרות אחרת. אלו שבגלל התנהגות העדר של הקהל הישראלי יאלצו להפסיד את כל ההופעה או להסתפק רק במוזיקה שבוקעת מהרמקולים בזמן שכולם מסביבם רוקדים ונהנים. אלו שמתבאסים מחדש בכול פעם שדורכים להם על הזכויות, כשהדבר היחיד שהם מבקשים, כמו כולם, זה לשכוח מהיומיום וקצת ליהנות. אלו שבסך הכול מבקשים שתשבו במקום ותתנו גם להם לצפות בהופעה. גם להם מגיע.
