"אמא", אמרתי בקול ואז סימנתי בידיי, "אני רוצה גלידה".
אמי הביטה בי ובידיי הנעות באוויר. מבט מופתע היה על פניה.
"מה?", שאלה אמא.
"אני רוצה גלידה", סימנתי והפעם בלי להשמיע קול.
אמא רכנה מעליי, "תדברי בקול, לא עם הידיים".
רציתי את הגלידה, אז השמעתי את הבקשה שלי בקול והפעם ויתרתי על סימון הידיים.
"אני רוצה גלידה, אמא!", אמרתי בכעס.
אמא הייתה המומה מכך שהתחלתי לסמן. היא שיתפה בכך את אבי לאחר שחזר מיום העבודה.
"ורד התחילה לסמן", אמרה אמא.
"שמתי לב", הסכים אבא עם אמא, "ביקשתי ממנה להפסיק לסמן".
הוריי נבהלו מהשימוש בשפת סימנים. הוריי וכל שאר בני המשפחה היו שומעים. הייתי הראשונה במשפחה שנולדה חירשת. בני משפחתי לא הכירו חירשים אחרים.
הם רצו שאהיה כמוהם. שאדבר כמוהם.
הגישה באותה תקופה הייתה שיש לעודד את הילדים החירשים לדבר בקול, כדי שיהיה להם יותר קל להשתלב בחברה השומעת.
הוריי היו מודאגים מכך שהתחלתי להשתמש בשפת סימנים. הם חששו שאגלה שיותר קל לי להביע את עצמי בעזרת שפת סימנים, וכך אפסיק לנסות להשתמש בדיבור בקול. הם חשבו שאם אסמן ולא אדבר עם קול, אז יהיה לי קשה להסתדר בעולם החיצוני המלא בשומעים.
"היא לומדת לסמן מהילדים האחרים בגן", אמרה אמא, "אני חוששת שהיא תפסיק לדבר בקול ותתחיל לסמן בידיים, כי זה יהיה יותר קל ונוח עבורה".
זו הייתה שנתי הראשונה בגן. הייתי בגן של חירשים, אך שולבתי במקביל גם בגן של שומעים.
"חבל על כל המאמץ והעבודה שהושקעו כדי שהיא תדבר", העיר אבא.
"אני יודעת", הסכימה אמא, "ואני לא רוצה שכל המאמצים יהיו לשווא".
"אז מה תעשי?", הסתקרן אבא.
"אטפל בזה", ענתה אמא.
למחרת ניגשה אמי למיח"א. היא ביקשה שאחדל ללמוד בגן של חירשים, שעד כה למדתי בו בימי השבוע האי זוגיים. היא ביקשה שאעבור לגן הרגיל, זה שלמדתי בו בימים הזוגיים, למשך כל ימי השבוע.
כך, בסביבות גיל שלוש וחצי, נותקתי מהחברה הלא שומעת והוטלתי בבת אחת לתוך החברה השומעת. עד מהרה שכחתי את המילים הבודדות שהכרתי בשפת סימנים.
************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
**************
בכך הוריי בעצם קבעו לי את דרכי בהמשך חיי, לטוב ולרע. עד היום אני שואלת את עצמי אם ההחלטה שלהם הייתה נכונה עבורי. אז הם לא יכלו לדעת את מידת ההשפעה של ההחלטה על מסלול חיי.
הרצון העז שלהם לשלב אותי לחלוטין בחברה השומעת אולי תרם לכך שאתחשל, אתחזק ואדע להתמודד עם המכשולים והקשיים שניצבו בפניי. אכן השתלבתי בהצלחה מבחינה לימודית ובהמשך גם מבחינה מקצועית. הייתי התלמידה החירשת היחידה בבתי הספר שבהם למדתי, סיימתי תיכון בהצלחה ועשיתי תואר שני באוניברסיטה. כיום אני עובדת במחקר בחברת תרופות וכל שאר העובדים הם שומעים.
אך מצד שני הבחירה הזו, של שילוב בסביבה השומעת, גרמה לי לשלם מחיר לא קטן מבחינה חברתית. זה קרה במיוחד בילדותי, כי כמעט לא הכרתי ילדים חירשים. הכרתי ילדה אחת כבדת שמיעה, שכמוני היא שולבה בחברת השומעים. בתקופת ילדותי היו לי הרבה רגעים שהרגשתי בודדה ולא שייכת.
כיום יש לי לא מעט ידידים שהם שומעים, ובמקביל יש לי גם ידידים חירשים שהכרתי עם הזמן. אך קשה לשכוח את הילדות הלא קלה שעברתי מבחינה חברתית.
הוריי האמינו שהם פועלים מתוך כוונות טובות. לכן אין לי שום טענות כלפיהם, רק תהיות. איך היו נראים חיי אם הייתי משולבת בילדותי בחברת החירשים? עד היום אני מרגישה שאני חיה בין שני העולמות. לא ממש שייכת לעולם השומעים, וגם לא ממש שייכת לעולם החירשים. בכל מקרה, אני מי שאני כיום, ואני גאה בזה.
