נושאים קשורים

בקרוב: שליטה באייפון ובאייפד – רק באמצעות העיניים

שורה של מאפייני נגישות חדשים צפויים להשתלב במערכות ההפעלה של ענקית הטכנולוגיה אפל. יצורפו גם יכולות בינה מלאכותית לזיהוי דיבור מוגבל והאזנה למוזיקה עבור כבדי שמיעה

“אין צוות חינוכי בשעות אחה”צ, הבן שלי חווה רגרסיה”

גן התקשורת "אייל" ברעננה נמצא בחוסר יציבות כבר שנה. הסיבה: ארבע נשות צוות יצאו לחופשת לידה, ללא תחליף הולם. האימהות פנו לעירייה: מפסידות שעות עבודה, והילדים סובלים

המדינה לא מאשרת הסעה – ופעוט מונשם נוסע למעון באוטובוס ציבורי

בחצי השנה האחרונה אימו של שחר (שם בדוי) בן השנתיים מנהלת מאבק מול הרשויות לקבלת הסעה שמותאמת למצבו הסיעודי. במקום לספק פתרונות - הן מגלגלות אחריות

אפקט המלחמה: יותר מחצי מיליון ישראלים יזדקקו לטיפול נפשי

גורמי המקצוע בתחום בריאות הנפש הזהירו בוועדת הבריאות של הכנסת: "רופאים צעירים בורחים מהמערכת הציבורית בגלל תנאי העבודה הקשים"
הסתדרות 480-100

הכנסת דנה בהגדלת הקצבה לחטופים ששבו מהשבי

לפי ההצעה שנדונה בוועדת הרווחה, הקצבה תוכפל ל-2,600 שקלים ופדויי השבי יקבלו אוטומטית הכרה של 50% בשל הפרעת פוסט טראומה
ראשימאמרים"תנשום שי", אבא הפציר בי. אין מצב שאני חוזר למכונת ההנשמה

“תנשום שי”, אבא הפציר בי. אין מצב שאני חוזר למכונת ההנשמה

הכאב הבלתי נסבל. פצעי הלחץ. מכשיר הקיבוע שלא עבד. ואז הניתוח. השיקום. והתחושה שהראש שלי תכף נופל | הטור של שי רלר, פרק 19

המדור “שווים סיפור” מתפרסם בחסות מפעל הפיס

שגרע, ככה קראתי לזה. לא, לא התבלבלתי ולא הייתה לי שגיאת כתיב. שגרע זה בדיוק מה שחוויתי בכל יום ויום זבבית החולים – שגרה רעה. כל יום הוא העתק מרגיז של קודמו. כל יום מורכב בדיוק אותו הדבר: רעש חריקת התריס הנפתח, מקלחת, ביקור רופאים, ארוחת בוקר, טיפולי פיזיותרפיה או ריפוי בעיסוק, ארוחת צוהריים, מנוחת צוהריים. כל יום כל אלו מתרחשים מחדש מבלי באמת להתחשב האם יש לך כוח או האם יש לך חשק. וכאילו כל זה אינו מספיק, הכאב הפיזי מחליט מידי פעם לפעם לצוץ בחלק אחר בגוף ולהזכיר לך שגם הוא פה, ושגם הוא רוצה להיות חלק מהחגיגה.

הכאב קופץ לבקר

הפעם זה היה כאב בלתי נסבל בשכמות. המכשיר שקיבע לי את הראש לכתפיים על מנת למנוע תזוזה של הצוואר, היה מורכב מווסט כזה מפלסטיק שמונח על הכתפיים. חלקו האחורי של הווסט הגיע עד השכמות שלי, ויצר לי בשתי השכמות פצעי לחץ. ד”ר ברנשטיין, מנהל מחלקת השיקום, היה מגיע אליי מדי פעם על מנת לטפל בפצעים, כאשר הטיפול הזה בעיקרו היה לנקות את אזור הפצע.

**************

עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova

**************

בפעם הראשונה בה הוא הגיע, לא היה לי מושג מה בדיוק הולך לקרות בעוד שתי דקות. בדיעבד, כנראה שזה טוב שלא ידעתי, כי אחרת אין סיכוי שהייתי מאשר את כל האירוע הזה. הצוות הרפואי השכיב אותי על הצד, וכאשר אני שוכב עם גבי אליו, ניגש אליי ד”ר ברנשטיין כשהוא אוחז בידו סכין מנתחים קטן (סקלפל) שבעזרתו הוא גירד והסיר מאזור הפצע את שכבת העור העליונה. מיותר כמובן לציין שמדובר בהליך כואב להחריד, כזה שמרגישים בכל הגוף.

חוט חשמל קרוע

בטח חלקכם עכשיו לא מצליח להבין איך אדם משותק יכול בכלל לחוש כאב. הרי הוא משותק ולכן לא אמור להרגיש כלום. מבולבלים? בצדק! טוב, אולי בשלב הזה כדאי לעצור רגע ולתת לכם הסבר קצר על פגיעות חוט שדרה, נכות ותחושה – ואיך זה בדיוק עובד. יש סיכוי טוב שאני אחדש לכם דבר או שניים (אל תדאגו זה יהיה קצר).

חוט השדרה, המשתרע מהראש שלנו, במורד הגב ועד הישבן, הוא כמו הכביש המהיר של מערכת העצבים שלנו. הוא זה שאחראי על שליחת מסרים מהמוח שלנו לשאר הגוף. אלו אותם המסרים למשל שגורמים לנו להזיז את היד או הרגל, או לחוש כאב.

תדמיינו לכם חוט חשמל שמעביר אותות חשמליים, וכשהוא נפגע, ההודעות האלו יכולות להשתבש, מה שבדרך כלל מוביל לבעיות. גודל הפגיעה בחוט השדרה שלי קטן יותר מראש של סיכה, אבל כמו שאתם בוודאי כבר יודעים יש לפגיעה הזאת השפעה די רצינית על החיים שלי. למרות שמדובר כאן בחוט חשמל שניזוק, חשמלאי טוב לא יפתור את הבעיה.

פגיעות חוט שידרה מתחלקות, בגדול, לשני חלקים: פגיעות מלאות (Complete), בהן חוט השדרה נחתך לחלוטין; ופגיעות לא מלאות (Incomplete), בהן חוט השדרה רק נפגע חלקית. לרוב בפגיעות מלאות, לא תהיה תזוזה או תחושה בגוף מגובה הפגיעה ומטה. בפגיעות לא מלאות, תהיה תזוזה ותחושה ברמה כזו או אחרת מגובה הפגיעה ומטה.

באופן כללי, ככל שהפגיעה מתרחשת באזור התחתון של חוט השדרה רחוק מהצוואר, היא תהיה פחות מורכבת. אחד הדברים הכי חשובים בהקשר הזה הוא לזכור שלא כל האנשים עם פגיעות חוט שדרה הם בהכרח אותו הדבר. כל אחד מאיתנו הוא עולם ומלואו.

תאריך לניתוח

זהו, עד פה הפאוזה האקדמית רפואית. וכעת נחזור למחלקת השיקום בתל השומר. מצבם של פצעי הלחץ שלי לא הלך והשתפר. בנוסף, המתקן שקיבע לי הצוואר לכתפיים השיג רק חלקית את מטרתו. חוץ מלמנוע החמרה במצבי, הרופאים קיוו שהקיבוע החיצוני הזה יאפשר תוך כמה חודשים לחוליות שנשברו להתאחות בעצמן, וכך בעצם נוכל להימנע מביצוע של ניתוח שמטרתו היא קיבוע החוליות שנשברו.

הסיכון הרפואי בניתוח שכזה הוא גדול מאוד (סכנת מוות) בגלל הקרבה לחוט השדרה, ולכן הרופאים העדיפו לא לבצע אותו כל עוד לא ממש חייבים. התוכנית המקורית הייתה להוריד את המתקן הזה כעבור חודש מיום פציעתי. החודש הזה הפך לשלושה חודשים, שהפכו לשישה חודשים של התמודדות עם המכשיר הלא פשוט והמסורבל הזה.

כעבור שישה חודשים הבנו ששום דבר כנראה לא הולך להתאחות לבד, ונקבע לי תאריך לניתוח. במסגרתו היו אמורים להסיר לי את הקיבוע החיצוני, ולהתקין לי קיבוע פנימי על גבי החוליות שנשברו, מעין פלטת טיטניום שמחברת את הגולגולת לחוליות.

אני זוכר את הרופא מסביר לי ולהוריי מה הם הולכים לעשות, ואט אט התחלתי להבין את גודל האירוע. אני זוכר את עצמי שוכב בכניסה לחדר הניתוח, לבד, והלב שלי פועם בחוזקה כאילו עוד רגע הוא שובר לי את הצלעות. רופא מרדים עם מדים סגולים מודיע לי שתכף הוא יתחיל להרדים אותי, ואני מרגיש איך לאט לאט הראייה שלי מיטשטשת.

הראש לא נפל

“שי, שי אתה שומע אותי?” שמעתי במעומם מישהו פונה אליי. ברקע צפצפו כל מיני מכשירים, ואני הייתי בעיקר עסוק בלנסות להתאושש ולפקוח את העיניים. כאב ראש חזק (אולי הכי חזק שחשתי אי פעם) גרם לי למלמל אנחות של כאב. כשהצלחתי כבר לפקוח את העיניים, הבחנתי באבא שלי עומד לידי ומנסה לוודא שאני בסדר.

“תנשום שי, תנשום”, הוא הפציר בי, וברגע הנוכחי הבנתי שזה הדבר העיקרי שאני חייב להתמקד בו כרגע. אין מצב שאני חוזר למכונת ההנשמה, אמרתי לעצמי.

הניתוח עבר בהצלחה. לאחר שישה חודשים, אני והמתקן שקיבע לי את הצוואר נפרדנו. בהתחלה זה היה פחד אימים, הייתי בטוח שהראש שלי ייפול ולא הסכמתי ללכת בלי צווארון כזה שתומך בצוואר (למרות שלא באמת הייתי צריך). לא הסכמתי לא להשעין את הראש על משהו, כל דבר – קיר, כתף, כרית… הייתי משוכנע שאם הראש יהיה באוויר זה יגמר רע.

זה אולי נשמע קצת מוזר, אני יודע, אבל אתם מבינים – חצי שנה היה משהו שהחזיק ותמך בצוואר שלי. פתאום כשהוא לא היה, זה הרגיש כל כך מפחיד! עם השנים הבנתי שבדיוק ככה זה מרגיש לצאת מהרגל. זה מפחיד, מלא דאגות ובעיקר לא נוח. בהמשך ישיר לכך הבנתי גם שלמרות כל החששות משינוי ויציאה מהרגל, בסופו של דבר הראש לא נופל מזה.

לכל הטורים של שי רלר הקליקו כאן

שי רלר הוא מלווה להעצמה אישית ומרצה. בוגר קורס הטלוויזיה של מפעל הפיס, רשת 13 ואתר "שווים". נותר משותק בעקבות תאונה שעבר בנפאל. חפשו בפייסבוק: שי רלר - מנטור לצליחת אתגרים

כתבות אחרונות