לא הייתי הנכה הראשונה במשפחה. אבא שלי הפך לנכה כשעלה על מוקש בזמן שירותו הצבאי. רגלו נקטעה. הפציעה אירעה כחודש לאחר נישואיו לאמי. שניהם היו צעירים, רק בני 21. אבא שלי עבר תקופת שיקום בתל השומר וקיבל פרוטזה בעזרתה יכול היה ללכת. אמי החליטה לנהוג באבא שלי כאילו כלום לא קרה, ושהנכות שלו לא תהווה מכשול עבורו בשום דבר.
"אתם משוגעים?!", נדהמה סבתי, מביטה באמי, שהייתה עסוקה בקיפול כביסה.
"למה, אמא? מה קרה?", התפלאה אמי.
"הוא עלה על סולם!", התרעמה סבתי. היא נכנסה לחדר השינה של הוריי והופתעה לראות את אבא שלי עומד על סולם ומוריד בגדי חורף מהמדפים העליונים של הארון.
היא נסוגה אחורה ומיהרה לסלון לנזוף באמי.
"אז מה?", ענתה אמי.
"אין לו רגל!", הזדעזעה סבתי, "ואת נותנת לו לעלות על סולם?!".
"אמא", הרצינה אמי, "הוא יכול לעשות הכל כמו כולנו".
"אבל…", ניסתה סבתי להתנגד לדבריה.
"וגם לטפס על סולם", פסקה אמי.
אמא למדה להכיר לעומק את בן זוגה לאחר פציעתו, וגילתה שהוא אדם חזק נפשית. הוא לא שקע ברחמים עצמיים, והתרכז רק בהחלמתו ושיקומו.
"אמא", היא אמרה לסבתא כשהיא מקפלת חולצה, "אם נתייחס אליו רגיל, אין דבר שלא יצליח לעשות".
וכך היה. אבא שלי לא נתן לנכותו להפריע לו בחייו. בהמשך הוא גם זכה במדליית זהב ומדליות נוספות באולימפיאדות הנכים.
הוריי היו בני 25 כשנולדתי. הגילוי על חירשותי זעזע אותם בהתחלה, אך עד מהרה החליטו גם הם לנהוג בי כאילו אין לי שום נכות ומגבלה. הם חשבו שאני יכולה להיות כמו כולם. או לפחות זה מה שהם רצו לשדר לי.
***************************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >> bit.ly/Shavvim-igul-letova
***************************
"אמא, שירן הזמינה אותי", אמרתי לאמי, "יש אינטרקום בבניין של שירן ולכן יש לי בעיה".
"מה הבעיה?", התעניינה אמי.
"אני לא שומעת שעונים באינטרקום ולא יכולה לענות מי אני ולשמוע מתי הדלת נפתחת", הסברתי, "אמא, תוכלי לבוא איתי?".
"לא, ורד, את תסתדרי לבד", אמרה אמי.
"אבל איך?" הופתעתי מסירובה.
"את תמצאי כבר פתרון", התעקשה אמי.
כעסתי על אמא, שסירבה לעזור לי.
"אז אני לא אלך לשירן!", איימתי. אמי שתקה ולא הגיבה.
לא מימשתי את איומי, הלכתי לשירן.
הצלחתי להסתדר בכוחות עצמי, כי לא הייתה לי ברירה.
לא רק שאמי ציפתה ממני שאסתדר בכוחות עצמי. היא גם רצתה להקנות לי עצמאות מגיל צעיר.
יום אחד סבתא באה לבקר אותנו. היא שמה לב שאני לא בבית.
"איפה ורד?", שאלה סבתי.
"היא בחוג קרמיקה", ענתה אמא, "היא תכף תגיע".
סבתא נדרכה, "מי מביא אותה?".
"אף אחד. היא מגיעה לבדה", ענתה אמי.
"את לא לוקחת אותה?", תמהה סבתא.
"לא. היא הולכת וחוזרת לבד", השיבה אמא.
סבתא התחלחלה מהתשובה. היא התקשתה להאמין שבתה שלחה את נכדתה לבדה לחוג שהיה מרוחק כקילומטר מהבית.
"איך את מרשה לה ללכת לבד?!", קולה של סבתא היה רם. היא התפלאה על אמא שלי. סבתי ניצולת השואה מעולם לא הניחה לבתה ללכת לבדה עד גיל 18.
"איך את מסוגלת לשלוח ילדה קטנה ולא שומעת ללכת ברחוב ולחצות כבישים בכוחות עצמה?!".
"אמא, ורד יכולה", ענתה אמי בנחישות. "היא בוגרת לגילה ואחראית. אני רוצה שהיא תהיה עצמאית".
"למה היית קשוחה איתי?", פעם שאלתי את אמי. גם תמיד הפריע לי היחס השונה שנקטה כלפיי לעומת היחס שהפגינה כלפי אחותי הקטנה, שנולדה שומעת.
"החיים לא קלים ובטח עוד יותר קשים לאדם חירש", השיבה אמי בכנות, "ורציתי שתדעי להתמודד עם כל דבר".
הוריי האמינו שיש להתייחס אליי כמו לכולם וללמד אותי ששום דבר לא יהווה מכשול עבורי.
מצד אחד הגישה הקשוחה הזאת הפריעה לי, בעיקר בתקופת ילדותי. מצד שני, אני יודעת שבזכות אותה גישה אני כיום עצמאית, ויכולה להתמודד עם קשיים.
