"די". "די". יד אחת שלי סוטרת ליד השנייה. "די, אל תיגעי בעצמך, את כבר לא שלך". כך הרגשתי אחרי היום הראשון שלי בחמ"ל הסגול, שמפעילים חברת הכנסת לשעבר שירלי פינטו, אתר "שווים" ומפעל הפיס למען אנשים עם מוגבלויות בזמן "חרבות ברזל".
כשהתחילה המלחמה, החרדה היחידה שלי הייתה סביב בית חולים רמב"ם. אני הרי צריכה, כאנורקסית-בולמית, עירויי מלח מדי שבועיים, שכוללים כמה ימי אשפוז. מה אעשה במלחמה? איך אעז לשגע רופאים טרוטי-עיניים עם רשימת התרופות שלי, ועם התנאים שיש לי לעולם כדי לחיות?
אני מרגישה את כוחותיי מדלדלים. המשקל אומר את שלו: 26 קילו. כן, גם אני צריכה עזרה. אבל מלחמה. זה יהיה כה פאתטי ואגוצנטרי לתפוס מיטה במקום חייל צה"ל פצוע.
כשהעולם נהיה גדול, אתה מתקטן. וכשאתה נכה, אתה ממלא את החסר, את הריק בהרגלים ובעולמה הקטן של נמלה מוכת נרקיס.
המלחמה התחילה בשבת והקפיאה את כולנו לעד. בחוסר מעש. מוכים, נהדפים, המומים. ואני, שרגילה להעמיס על עצמי עוד ועוד עבודה גם כשאין בי כוחות (כי הוצאותיי על תרופות ועל אוכל הן כמו של משפחה), נותרתי המומה ועם חור בראש.
רק כשהוצעה לי ההתנדבות בחמ"ל הסגול של "שווים", ששוב הוכיחו לי שהם שווים, התחילה התקווה לנפנף בצעיף סגול, צבע הנצח.
מהיום שהתחלתי, הרגשתי כאילו שלחו לי את ביידן אישית, שיגיד לי שאני ישראלית ושזה חשוב. ושיש מישהו גדול שיגן עליך, וזה אני לזולתי וחזרה.
________________
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
________________
כשהתיישבתי להתחיל לצלצל לאנשים שפנו למוקד, לבשתי שמלת ערב חגיגית, כאילו אני סינדרלה ועם הסנדל שחסר תרמתי לחיל הרגלים. וזו הייתה חוויה. הטלפון הראשון שלי היה לאמא לארבעה עם שני ילדים אוטיסטים. אני מתקשרת אליה, והיא לא יודעת את נפשה מרוב שמחה על שיש מישהו ששומע, שמתעניין.
"מה אני מחפשת? משחקים, מישהו שיעזור עם הילדים, הם ארבעה, בגילאי שנה עד שבע, ואני רק אחת", היא אומרת. והיא היתה כל כך אסירת תודה, עד שהרגשתי לרגע כמו פיה טובה. ואם אני פיה אז אסור לי להיעלם. אני צריכה כוחות לאחוז בשרביט, לא לכלות את כוחות מיתרי הקול שלי בבולמוסים והקאות. אני צריכה אותם למשימה הבאה. יש לי אחריות. יש לי את עצמי בין הידיים.
כל זמן שנשפך סביב הטקסים שלי לחיות, הוא זמן שגורף ממני נקיפות מצפון. אז אני מפחיתה לאט ועוברת מרותי א' לרותי ב', כמו הפרדת חלמון וחלבון.
משהו חדש נולד. אל תירא ישראל, אל תירא כי גור אריה. אל תדאג, תישאר קטן, אל תתפח כדובון שמן.
מדברת עם אמא שלי. כן, גם בגיל 50 אני רוצה אותה גאה בי. והיא מתייפחת בטלפון: "כל הכבוד לך, ידעתי לחנך. חבל שלא למדתי, אני רוצה גם לעשות משהו, והרגליים אוי הרגליים". פליטת שואת לוב, מוכת זיכרונות והלם של קרבות מלחמת השחרור וששת הימים.
כן, כולנו הלומים. הראש אבד, אבל הגוף, הגוף נותן לחזה להתמלא שהלב עובד לבד. ואני מהיום לא פוחדת יותר מהלילה, שאצטרך אמבולנס. אני מחכה לבוקר עם המשימות החדשות.
זוהי מלחמה ארורה, וכולנו נצא ממנה אחרים. גם אני. עם דימוי עצמי משוקם, מלשקם.
