קוראים לו נתי גנון, והוא אחד מניצולי מסיבת הנובה ליד קיבוץ רעים, ב-7 באוקטובר. הרגל המרוסקת שלו משתפרת כל יום, אבל הנפש נשארת פצועה: מהזיכרונות המסויטים של היריות, מהשעות בהם שכב על הרצפה והתחזה למת ומהגעגוע השורף לאשתו שירן, שלא שרדה את הטבח. ליווינו אותו השבוע במחלקת השיקום של איכילוב, ושמענו ממנו על החיים שאחרי הטבח
"אמרתי לשירן: רוצי, תברחי"
"בשעה 06:30 בבוקר התחילו יירוטים", נזכר גנון. "סגרו את המוזיקה של המסיבה. בסופו של דבר אחרי כמה זמן הבנו שהולך להיות בלגן. נסענו לכיוון היציאה של המסיבה, ונתקענו עם הרכב. לא יכולים לנסוע. ירדנו מהרכב. בסופו של דבר אנחנו עומדים באיזה מקום, ורואים מישהי שיורים בה בתוך רכב. ואז ראינו הרבה אנשים שרצים לכיוון שלנו. רצנו גם אנחנו. שירן נפצעה ברגל, בירך. חדר לה כדור, היא אמרה לי 'נתי מה זה?' אמרתי לה כל טוב, שמתי לה את הקפוצ'ון שלי על הרגל.
"התחלנו לרוץ, עשינו שלושה צעדים וירו לי ברגל. הסתכלתי על הרגל ואמרתי – וואו, הרגל מפורקת. ממש לגורמים. מהאינסטינקט רציתי עדיין לרוץ אבל אתה לא יכול כי כל הרגל מפורקת. נפלתי על הרצפה ואמרתי לה: תרוצי, תרוצי. תברחי. וכביכול כשאני על הרצפה אני מדמה את עצמי מת, והם (המחבלים) מתקדמים. ואז הם הגיעו אליי ממש בקו אפס, שמעתי אותם מחליפים מחסניות, מדברים. שמעתי שריקות של כדורים כל הזמן מעליי. מזלי שהם לא עשו וידוא הריגה, הם פסחו עליי.
********************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >> https://bit.ly/Shavvim-igul-letova
********************
"עשיתי התבודדות, משהו כמו 5 שעות של תפילה. מתפלל לאלוהים, מתפלל לצדיקים, למי לא הגעתי בתפילה הזאת.
"מרגע ששירן ואני נפרדנו לא ידעתי מה איתה, איפה היא, שום דבר. היא הוכרזה כנעדרת, ובסופו של דבר אחרי כמה ימים באו ואמרו לי שהיא נרצחה. הודיעו לי בבית חולים. זה רגע שמסך שחור נופל. זה לא חור, זה בור.
"שיקום נפשי הוא יותר קשה. כי השיקום הפיזי, באיזשהו שלב אני אסיים עם זה. הנפשי זה תמיד איתי.
"כשאני בבית חולים אז בצלאל חמי שומר על הילדים, בסופי שבוע אני יוצא הביתה. הקטנה הכי הרבה מזכירה את אמא שלה. כשהיא מזכירה אותה אז אני מחבק אותה, והעיניים שלי נהיות אדומות, ואז היא מנסה להסתכל לראות אם אני בוכה".
תלך שוב למסיבה כמו הנובה?
"בוודאי. מה זאת אומרת? צריך להמשיך את החיים. צריך להמשיך לרקוד. צריך להמשיך לחייך. צריך להתקדם ולחיות, וליהנות, ולנסוע, ולרקוד, ולשמוח. כי החיים ממשיכים, והחיים חזקים, וצריך להרים את הראש".
