מאת דינה דלבר
אתמול קמנו ליום חג, יום הבחירות לרשויות המקומיות! הקלפיות נפתחו בשעות הבוקר, וקרוב למחצית מהעם כלל לא הלך להצביע. מי שכן הלך, שלשל פתק צהוב לראש העירייה ופתק לבן למועצה. או להיפך. הצבע הזכיר לכם מי ומה כשהגעתם לעמדת הבחירה שלכם. ושם, גם אם לא זכרתם אילו אותיות מייצגות איזו רשימה, תראו את שמה על פתק הנייר – צהוב, לבן או אדום.
פקחו עיניים והצביעו, מה הבעיה? אז זהו, שלא כולנו יכולים לפקוח עיניים ולבחור. למשל, לקויי ראייה ועיוורים. כן, אלו שאתם נועצים בהם עיניים ברחמים: תראו את המסכן הזה עם מקל הנחייה. הוא לבטח צריך עזרה גם אם לא ביקש, בכל מצב ובכל שנייה. אתם תושיטו יד, ותמשכו אותו למקום שבו – לדעתכם, ברוב אדיבותכם – הוא צריך להיות. תעבירו אותו את הכביש בלי לשאול אם זה באמת מה שהוא רוצה, רק משום שעמד ליד מעבר החצייה, תצעקו בקול ממרחק בטוח של 50 מטרים מאחורי גבו: “אדון/גברת, מה את/ה מחפש/ת? את/ה צריכ/ה לשם? פה זה גן העיר! את/ה רוצה לשבת? את/ה יודע/ת איפה את/ה נמצא/ת?”. לעיתים, תנעצו את אצבעותיכם בבשר זרועו/ה באלימות. כן, בכוונה “טובה”. אתם רק רוצים לעזור. מחילה מכבודכם אם נתקלתם בהתנגדות למשיכה העזה. לא תמיד משיכה היא הדדית.
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. לתרומה הקליקו https://bit.ly/Shavvim-igul-letova
הרשו לי למחות. אני לקוית ראייה, אך זו רק תכונה אחת מיני רבות, ולא העיקרית שבהן. אני גם – ובעיקר – אישה, אינטליגנטית, סופרת, משוררת, כותבת, יוצרת, עורכת ומתרגמת בעברי, בעלת תואר בפסיכולוגיה. חייתי בארה”ב, עצמאית בבית, מתניידת עם כלבת נחייה, רואה חלקית. לא, איני רואה “חושך”, ואני בהחלט בעלת זכות בחירה. רציתי לבחור היום, אבל אתם בחרתם שלא לכלול אותי ביום הבחירות.
למה? כי במדינת ישראל ה”מתוקנת” של שנת 2024 עדיין נהוגה שיטת הפתקים, כמו לפני 74 שנה. כמו אז, בימי ההסתדרות עם הפנקס האדום, כשכל עניין, גדול כקטן, היה מסודר באמצעות “פתק”. תעביר פתק למזכיר, שלחו פתק למורה, תרשום על פתק ותצמיד למקרר כדי שתזכור שהיום אתה אמור לבחור. הלו? משרד הפנים? לא שמעתם על טכנולוגיה, אלקטרוניקה, נגישות קולית, מישושית או בכלל?
טוב, תגידו, תבקשי מאימא/אבא/בן/בת/נכד לעזור לך לבחור… מצטערת, אין לי. וגם אין לכם זכות להשפיל אותי בכך שתפנו אותי לאחרים לקבלת עזרה. זכותי לבחור בדיוק כמו כולכם – להיות לבד עם עצמי ועם בחירתי ברגע האינטימי הזה של שלשול הפתק בעמדת הקלפי. לא עם מישהו שיקריא לי מה כתוב עליו.
אז זהו, לא בחרתי אתמול. ולא מפני שאינני רוצה, או איני מודעת למה שכולכם עושים או תעשו היום, ולא מפני שלא יכולתי להגיע לקלפי ה”מונגשת” כביכול לנכים עם מגבלה פיזית. הכלבה שלי בהחלט מסוגלת להוליכני אל הקלפי הסמוך, מול ביתי, מרחק של 50 מטרים בערך. אני לא הצבעתי אתמול, כי אתם החלטתם שלא מגיע לי להיות עצמאית רק משום שיש לי לקות ראייה.
מקווה שהיה לך חג שמח, ישראל, שהיה לך הרבה צבע בעיניים, המון אותיות בגופן פרנקריהל שחורות מרצדות, ושבחרת באנשים המתאימים להוביל בחמש השנים הבאות. כאלה שיידעו להנגיש לכם את הבחירות גם אם אתם לקויי ראייה או עיוורים.
