ביום חמישי האחרון נפגשתי עם אבא שלי בבית קפה. במהלך הפגישה היה חשוב לי לשאול אותו איך הוא. אבא שלי הוא אדם חזק והוא תמיד נמצא שם בשבילי. לאחרונה הוא עבר ימים לא פשוטים. בין היתר, הוא התמודד, כמו כולנו, עם ההשלכות של יום שבת הארור, שכללו את הדאגה לאחותי שמשרתת בצבא. לכך נוסף האובדן של סבי שנפטר יום לפני השבת השחורה. לכל אלו נוספה גם הדאגה כלפיי וכלפי היכולת שלי להתמודד עם המצב, לאור העובדה שכאוטיסטית התמודדות עם שינויים היא אתגר מהותי.
במהלך הפגישה, לאחר ששאלתי אותו לשלומו, אבא שלי שיתף בקושי שלו מאז השבת, בהשפעות הפיזיות והנפשיות, ואפילו בקושי להירדם. אני מאוד מעריכה את העובדה שאבא שלי משתף אותי בכנות ובפתיחות בתחושותיו בלי לחשוש לפגוע ברגשותיי. הרבה פעמים קורה שאנשים מייפים את המצב מחשש להדאיג אותי ואני ממש לא אוהבת את זה. אני שמחה שאבא שלי לא מתנהג ככה וכן נותן לי להיות חלק גם בזמנים הקשים. חלק שיש לו מהות, למרות הדאגה כלפיי.
כששמעתי על הקושי שהוא חווה היה לי לא קל. הרגשתי עצב ותסכול עלה בי רצון חזק לגונן עליו. רציתי להגיד לו כמה הוא חשוב לי וכמה אני מעריכה אוותו כאדם שתמיד דואג לכולם סביב, נמצא שם שקשה ונאבק למען הדברים בהם הוא מאמין. אבא שלי הוא מודל להשראה עבורי ואני מרגישה בת מזל להיות הבת שלו.
חשוב לי שתדע כמה אתה חשוב לי וכמה לדעתי אתה חזק. אני יודעת שעכשיו קשה. אני מבטיחה שיחד ובאהבה נעבור גם את זה, ובסוף נצא חזקים מתמיד. אוהבת אותך המון ומעריכה יותר מתמיד.
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. לתרומה הקליקו https://bit.ly/Shavvim-igul-letova
זו התשובה שקיבלתי מאבא שלי, אחרי שקרא את מה שכתבתי לו:
ללי שלי,
מרגש לקבל מבתך, קל וחומר מבתך האוטיסטית, כאלה מילים. נותרתי לרגע ללא מילים. חשוב לי שאת שמה לב לכך שאני לא מייפה את המציאות לידך ואיתך. שאני לא מדבר ליד, אלא ישירות אלייך. שאני לא מחפש מילים, אלא שהן קולחות ללא שום מחסום קוגניטיבי. אולי אפילו באופן חופשי יותר מאשר עם רוב האחרים.
אני יודע שאת מבינה אותי היטב, גם כשמבטך מוסט וגם כשתגובתך אינה תמיד ישירה. בוודאי שאשתף אותך במצב רוחי, גופי, מחשבותיי. אם לא אותך, את מי? החשש להעמיס עלייך קיים, אבל את חזקה יותר ממה שנדמה, וגם חברה, וגם ממילא חשה בי, אפילו ללא מילים.
אני גם יודע, שנמאס לך שמגינים עלייך, מסתירים ממך, מתחשבים בך. את בת 29. מזמן כבר לא ילדה, וגם כשהיית ילדה היית תמיד חכמה ובוגרת לגילך. השיתוף איתך הוא עם אדם בוגר וחכם. ככה אני מרגיש. ככה אני יודע. נכון שיש לך "יציאות" אוטיסטיות לגמרי, וגם לפעמים תגובות לא מבוקרות, אבל בעיניי הן בלתי נמנעות, כי זו דרכך לפרוק זעם ובעיקר תסכול, בדרך כלל מחוסר יכולת להתבטא, להסביר עד הסוף, או להתנהל כך שיבינו אותך.
אחיותייך מגיבות לעיתים באופן לא פחות קיצוני, הגם שאותן מבינים היטב. אגב, יהיה רצוי ונחמד שתפסיקי לנשוך את עצמך, ואולי רק תצעקי, וגם שתפסיקי לזרוק חפצים החוצה ולהתחשב בעלויות העצומות של הטלפונים הניידים החדשים במקום אלה שהתנפצו למטה על המדרכה, ואולי רק תתחברי לאיזה חפץ אחר במקום. עדיין, זה לא נורא.
אני חי עם זה ויודע שזה המינימום שכנראה כמעט הכרחי ואין שליטה עליו באותו רגע. את באמת כנראה בת מזל שאת הבת שלי. כי אני אוהב אותך בהיקף של אהבה, שאיני יודע אם היית זוכה לה מאחר/ת. כנראה שלא, כי אין יותר ממנה. מרגיש כמו ה"טופ". אז בתור "מזליסטית", אולי תשמחי לדעת שאת מוקפת ב"מזליסטים" אחרים, כי הם, אנחנו, זכינו בך. וזה מזל גדול, כי את מפיצה אור ואהבה, ונותנת המון כוח לכולנו.
לא יודע אם כל מה שכאן מתאים לטור או למאמר, מניח שלא. אבל זה לא מה שחשוב. נמשיך את פגישותינו ואת שיחותינו, ונראה מה יוליד יום. בינתיים, חיבוק מלא הערכה ואהבה למי שאת.
