לא שחסרות לנו צרות בבית הדין הבינלאומי בהאג, או עם האו"ם, אבל ייתכן שאנחנו לא בסדר מבחינת המשפט הבינלאומי גם בנושא אנשים עם מוגבלות. המשפט הבינלאומי בוחן את המצב לא רק על פי מעשים, אלא גם על פי התבטאויות.
לכאורה, אנחנו מאוד בסדר. מ-2012 ישראל חתומה על אמנת האו"ם בדבר זכויות אנשים עם מוגבלויות. מטרת האמנה היא לקדם את חירויות היסוד של אדם עם מוגבלות, את העקרונות של כבוד לאותו אדם, לשונות שבו, לשילובו בחברה. חלק מהמחויבויות שמדינה מקבלת על עצמה כשהיא חותמת על האמנה, הוא לבער הפליה בשל מוגבלות, לעודד את אמצעי התקשורת להציג אנשים עם מוגבלות באופן חיובי ועוד דברים נוספים, כולם טובים וחשובים.
בעקבות אישור האמנה, ישראל הקימה את נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, חוקקה את חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות ומתקינה לו תקנות לביצוע. ועדיין, בישראל 2024, פוליטיקאים ואנשי תקשורת מחרפים את זולתם בשם של מוגבלות, ויוצאים מכך ללא גנאי, סנקציה ועונש.
לפני שאנחנו מתלוננים לאו"ם, הייתי רוצה להציע להתבונן בבעיה בצורה קצת אחרת מבדרך כלל.
1. העלאת המודעות צריכה להיות בנוגע לפגיעה עצמה ולא בנוגע למוגבלות
ישנם אנשים וגופים ששליחותם – ולעיתים גם פרנסתם – נובעת מהעלאת מודעות בנוגע למוגבלות מסוימת, או לגבי קבוצת מוגבלויות שיש לה מכנה משותף. הם עושים זאת באמצעות הרצאות שמבוססות על סיפור אישי, כנסים, פוסטים במדיה החברתית ועוד. מהתרשמותי האישית, כמעט כל אדם עם מוגבלות שאני מכיר הוא "שגריר הסברה" של עולם המוגבלויות בדרך כזו או אחרת.
הפעילות הזו מתנהלת כל הזמן, ובאופן די אינטנסיבי. יש לה הצלחה מסוימת. חלק מהאנשים יודעים קצת יותר על עולם המוגבלויות, וחלק יודעים מספיק בשביל לשמור את דעותיהם הלא מאוד נאורות לעצמם.
ועדיין, ישנם מקרים של "שור מועד". משמעות הביטוי הזה היא אדם שנכשל בעבירה מסוימת יותר מפעם אחת, והוא מועד להיכשל בכך שוב ושוב. במילים פשוטות: ישנם אנשים, שברגעים מסוימים, הקשורים לפסיכולוגיה של אותו אדם, יוצרים מפיהם ביטויים מבזים כלפי אנשים עם מוגבלויות. הם מחרפים ומגדפים, בכתב או בעל פה, מי שנתפס אצלם כיריב בשם של מוגבלות.
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. לתרומה הקליקו >> https://bit.ly/Shavvim-igul-letova
לרוב זה לא שם של מוגבלות פיזית, כי בארץ שלנו מבינים שנכות אולי נובעת משירות צבאי, והאדם שמקלל לא רוצה להיתפס כמי שיוצא נגד קונצנזוס בחברה. האנשים האלה נתפסים בדרך כלל למוגבלות קוגניטיבית, תקשורתית או נפשית. אז מתחיל מצעד הזדעזעות: איך הוא העז, איך הוא אמר…
מדובר באייבליסט (גזען נגד מוגבלות) אמיתי. ועל גזענות צריך להעניש, בכל כוחה של החברה, כדי לגמול לאדם כאיוולתו, ולהרתיע אותו ואחרים מלהשתמש בשם של מוגבלות כגנאי. במילים פשוטות: אנחנו לא יכולים להחליף את התוכן בראשו של אותו אייבליסט, אבל, חובה ומצווה לעצב את התנהגותו מחדש. לשם כך, דרושה ענישה אפקטיבית, "עם שיניים".
ומה עושה המחוקק הישראלי? הולך ומתרחק מכך. יתרה מזאת, חלק מחברי הרשות המחוקק (הח"כים) בעצמם מנבלים פיהם נגד אנשים עם מוגבלות מעל במת הכנסת. לאנשים האלה באמת אי אפשר לעשות כלום. לוועדת האתיקה של הכנסת אין מספיק כלים להתמודד עם התנהגותם, ולבית המשפט אי אפשר לגרור אותם, כי הם ישתמשו בחסינות שלהם כח"כים, שלא נועדה לתת מקלט להתנהגות אסורה.
2. בישראל, קללה שמשתמשת בשם של מוגבלות לא אסורה על פי חוק
רגע, אמרנו: "התנהגות אסורה"? סליחה, טעות. המחוקק השאיר אנשים עם מוגבלות מחוץ לתחום הנפגעים מגזענות של זולתם.
בשביל שקללה של אדם בשם של מוגבלות תהיה התנהגות אסורה צריך להגדיר אותה כזו בחוק, ולקבוע שיש עליה עונש. וצריך לאפשר לתבוע בגינה. אנשים עם מוגבלות "נופלים בין הכיסאות".
למחוקק הישראלי יש עבודה רבה במלחמה נגד גזענות והוא כנראה החליט שאייבליזם (גזענות נגד אדם עם מוגבלות) מסוכנת פחות מגזענות כלפי בני דת שונה, נתינים זרים, להטב"קים וכדומה. לפיכך, חוק העונשין שכח אותנו. אז אולי זו לא גזענות שהורגת ופוצעת (גם על כך אפשר להתווכח), אבל מה לגבי פגיעה בכבוד?
חוק איסור לשון הרע מתמקד באדם אחד שנפגע, לא בקבוצות. באמת אסור לבזות אדם בשל מוגבלותו, אבל קבוצה של אנשים עם מוגבלות לא יכולה לתבוע לקבוע אדם שקילל אדם אחר בשם של המוגבלות שלהם, כי הוא לא השתמש בשם המפורש של אחד מחברי הקבוצה. הוא לא הראה שהוא התכוון לאחד מהם ספציפית. למשל: "אתה חתיכת מפגר, איציק!". להיפך, הוא בכלל קילל מישהו אחר בשם של המוגבלות שלהם.
מישהו שאין לו מוגבלות כזו ולא בהכרח חושב שהמוגבלות הזו היא דבר רע. אגב, גם זה שקיללו אותו לא יתבע וגם לא ארגונים שמייצגים אנשים עם אותה מוגבלות. בגלל שהחוק בנוי כפי שהוא בנוי, הסיכויים להצליח בתביעה הזו נמוכים והיא עלולה להנציח סטריאוטיפים רעים.
זה נראה כמו מבוי סתום, אבל האמת היא שהפתרון פשוט מאוד. אם הח"כים, שבעצמם מהווים חלק מהבעיה, יהיו מוכנים ליטול על עצמם התחייבות לאסור את ההתנהגות הזו, הם יאפשרו לכולנו, אנשים עם מוגבלות, לתבוע את כבודנו מה"שוורים המועדים" האלה, ולסכור את פיהם ומקלדתם על ידי ענישה.
כל מה שצריך לעשות הוא להוסיף לסעיף 4 לחוק איסור לשון הרע, ("לשון הרע על הציבור") את הסיפא הבאה (מודגשת):
לשון הרע על חבר בני אדם או על ציבור כלשהו שאינם תאגיד, דינה כדין לשון הרע על תאגיד, אלא שאין בה עילה לתובענה אזרחית או לקובלנה, ולא יוגש כתב אישום בשל עבירה לפי סעיף זה אלא על ידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו, למעט שימוש במוגבלותו של אדם כשם גנאי, שנחשבת כעולבת בציבור שלם של אנשים עם מאפיינים מולדים דומים וזהים.
ובא לציון הגואל מכל ח"כ ועיתונאי מקלל.
