מדור "שווים סיפור" מתפרסם בחסות מפעל הפיס
אחרי שנים שהייתה מאמנת כושר שיקומי, אלין גרינברג (30) גילתה יום אחד שהיא בעצמה מתמודדת עם מוגבלות. "הפיברומיאלגיה התפרצה אצלי לפני חמש שנים, בעקבות טראומה שעברתי", היא מספרת ל"שווים". בעקבות כניסתה של המחלה לחייה, היא החליטה להקים את סטודיו הכושר הייחודי שלה, Limitless, הממוקם בדרום תל אביב. "רציתי להעניק לנשים כמוני מרחב בטוח להתעסק בגוף שלהן מבלי שישפטו אותן", היא מוסיפה.
גרינברג מספרת שהיא עוסקת כמאמנת כושר בעשור האחרון, אבל תמיד הרגישה שהיא רוצה לכוון לקהל קצת שונה. "הקמתי את הסטודיו לפני כמעט ארבע שנים, כדי לעזור לנשים עם מוגבלויות לשמור על החיבור בין הגוף והנפש", היא מסבירה. "עם הזמן הבנתי שהחיבור בין תנועה וטיפול היא אחלה דרך לתקשר עם אנשים".
את הרקע שלה באימון כושר שיקומי היא צברה דרך לימודיה האקדמיים. "עבדתי בהוסטלים, עם ילדים על הספקטרום, וניסיתי לפענח איך אנחנו מתאמנים ביחד", היא משחזרת. "לאט, לאט התרחבתי לעוד קהלים".
העיסוק בכושר שיקומי הפך לדרמטי אף יותר בחייה, כשנקרתה בדרכה נקודת מפנה עצומה – הפיברומיאלגיה. "כשהבנתי שמשהו קורה לי בגוף, התחלתי ממש לכאוב", היא מעידה. "יש תקופות שזה לא נראה לעין, אבל זה כן מקשה עליי בהליכה, בעמידה, בכל מיני דברים באימון. קשה לי לעשות הרבה דברים, ויכולים ממש לראות את זה".
למרות הקושי הגדול הזה, גרינברג החליטה להמשיך בכל הכוח. "היציאה שלי מהארון הייתה כדי להסביר לאנשים שאני עדיין אעבוד כמאמנת כושר, אבל אצטרך לפעמים לשבת ולעשות התאמות לעצמי, כדי שאוכל להמשיך לתפקד ולעשות את מה שאני אוהבת".
"מקום עם אור ואנושיות"
שיר קלברס (37) מתעמלת בסטודיו, הכירה את אלין כמאמנת שיקומית ועובדת סוציאלית במכון וינגייט. כיום, היא מתאמנת בסטודיו של גרינברג. "בדרך כלל כשאנשים רואים אדם עם מוגבלות בחדר כושר, אומרים לו שהוא לא יכול", היא מספרת. "אצל אלין בסטודיו אין את זה. היא לוקחת את האדם וממצה את היכולות שלו".
"כל החיים אמרו לי שהגוף שלי 'מקולקל' בגלל שאני נכה, ולא נתנו לי הזדמנות להוכיח מה אני מסוגלת", היא ממשיכה. "בגלל זה לא הייתי לפני כן בשום מכון כושר. אלין גרמה לי להאמין בגוף שלי והיא עודדה אותי לשמור עליו. היא עזרה לי לקבל את עצמי ולחזק את הביטחון העצמי שלי. בזכותה אני מצאתי את החיבור בין הגוף שלי לנפש".
קלברס מספרת עד כמה הסטודיו נכנס לה ללב. "זה סטודיו עם נשמה. הוא לא רואה את המגבלה, הוא רואה כל בן אדם ואת היכולות שלו. אלין היא מכילה ולא מוותרת גם כשקשה, רואים שהיא עובדת מהנשמה. זה מקום שמאפשר לך להרגיש חופשי להיות מי שאתה. זה מקום עם אור ואנושיות, עם תקווה, עם הגשמה, עם יחד. מקום אכפתי".
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
"אנשים מחפשים מקום שבו ירגישו בנוח"
בעקבות המלחמה, הסטודיו מתמודד עם קשיים כלכליים, וגרינברג נלחמת להשאירו פעיל. "ממש קשה להחזיק אותו כמו שהוא היה. זו תקופה שבאמת לא היה לנו קהל, ונאלצנו לסגור כמו כולם. בסוף, אני מפעילה את זה לבד, ורוב העבודה היא עליי", היא מספרת. "יש לי צוות שעוזר לי, אבל בסופו של דבר כאישה שמתמודדת עם כאבים יומיומיים, זה לא פשוט".
"התקופה הזו הובילה הרבה אנשים להגיע למצבים קיצוניים, ביניהם גם פינוי מהבית", גרינברג אומרת עוד, "אנשים מחפשים מקום לזוז בו, שבו יוכלו להרגיש בנוח. אנשים שנפצעו ושכואבים מחפשים את התנועה כפתרון".
החלום של גרינברג הוא שהסטודיו ימשיך להתקיים, ועל אף הקשיים בימים אלו, היא מאמינה בעתידו. "יש לנו שאיפה להשאיר אותו ולטפח אותו. אני קוראת לאנשים לבוא ולהצטרף לדבר הזה. החלום הגדול זה להפוך למרכז גדול יותר, לא רק אולם אחד כמו שיש עכשיו, שיאפשר ריפוי, עזרה וליווי לאנשים שבאים וצריכים את זה – לא משנה אם זה מצב נפשי או פיזי. אני רוצה שנהפוך להיות המקום הראשון בארץ שמאפשר את זה, אבל בצורה יותר צעירה, נגישה ויותר חברתית וקהילתית".
