לפני קצת יותר משבוע הלכה לעולמה יובל סרי (30) מאשדוד, בתו של איש התקשורת והיועץ האסטרטגי ברק סרי, לאחר שנטלה את חייה. אתמול הגיע האב לתוכנית "אופירה ולוינסון" בקשת 12 כדי לספר על יובל ז"ל, על מחלת המאניה דיפרסיה שאיתה התמודדה, על הנסיבות שהובילו למותה, וגם לנסות ולהעלות מודעות למצוקות של מתמודדי נפש כמוה ובני משפחותיהם.
"לוינסון ואני הגענו לבקר את ברק בשבעה", סיפרה אסייג בפתיחת הראיון, "והוא סיפר לנו סיפור ששבר לנו את הלב. אף אחד מאיתנו או מהסביבה של ברק לא ידע על ההתמודדות רבת השנים הזו. לכן ביקשנו ממנו לבוא ולספר על זה בתוכנית, כדי שמאות אלפי מתמודדי נפש ובני משפחותיהם יידעו שהם לא לבד".
אופירה ולוינסון: "שלום ברק".
סרי: "זו למעשה הסיבה שהגעתי. וגם הגעתי לספר על יובל, שהוסיפה את השם רינה לשם שלה. זה השם של אמא שלי. יובל הייתה באמת רגישה ומיוחדת וכל כולה נתינה ואהבה. אני אומר את האמת: הילדים שלי, יש לי עוד שלושה, ואני לא כאלה. זה לא היה איזה משהו שיובל קיבלה מהבית. אנחנו מחוספסים, לוחמים ונלחמים, והיא הייתה משהו אחר לגמרי. רגיש לכל מצוקה ורגיש לכל כאב".
**********************
אם אתם או אדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אנא פנו לעזרה מקצועית. ניתן לעשות זאת בדרכים הבאות: שיחה עם מוקד ער”ן בטלפון 1201 או באתר של העמותה; וכן באתר האינטרנט של סה”ר
**********************
המשבר הראשון של יובל פרץ במהלך השירות הצבאי. "היא פשוט התקשרה אליי והתחילה לבכות", סיפר סרי. "בכי ללא הפסקה. היא ביקשה לעזוב בסיס שמאוד אהבה ומאוד היה לה טוב וביקשה לצאת משם. לא הבנתי אז את מה שאני יודע היום, לצערי הרב, אחרי עשר שנים של התמודדות. לא היה איזה טריגר ספציפי. היה איזה גל עזיבות של חברים מהצבא, שזה דבר שקורה, וזה נגע לה כנראה במקום מאוד רגיש, כי היה לה קושי גדול עם פרידות. היא פשוט התמוטטה. הלכנו לפסיכולוג, והפסיכולוג לא ידע איך להתמודד איתה. היא בכתה ללא הפסקה ודיברה על אובדנות. גם הפסיכיאטרית לא ידעה כל כך מה לעשות. אבל היה טיפול קשה ובסופו יובל התעקשה לחזור לצבא, והיא חזרה".
"אתה מתכחש כי אתה מתבייש"
לדברי סרי, אחת הבעיות הגדולות של יובל הייתה שהיא התכחשה למאניה דיפרסיה שלה. "אף אחד חוץ מהמשפחה לא ידע על המחלה", גילה. "אני שמעתי ממנה אלפי פעמים שהיא לא חולה, שהרופאים טועים, שבית החולים טועה. אתה מתכחש כל כך למחלה כי אתה רוצה להיות בסוף כמו כולם ואתה רוצה שלא תהיה לך סטיגמה. היו גם שינויים באבחנות. דובר בהתחלה על דיכאון ואחרי זה על ocd ועל עוד כל מיני, וכל פעם ששינו את האבחנות יובל אמרה: 'אתה רואה, הם לא יודעים, אני בריאה, אני בסדר עכשיו'. בשביל זה הגעתי לדבר כאן. אתה מתכחש לא סתם. אתה מתכחש כי אתה מתבייש, וכשאתה מתבייש אתה לא לוקח כדורים ואתה מסרב לטפל בעצמך, כי אתה כאילו בריא עכשיו. ובכל פעם שאתה לא לוקח כדור, אתה מרגיש טוב וזה נותן לך עוד גושפנקא, עוד רוח גבית לעובדה שאתה בסדר".
לדבריו, עברו על בתו שניים-שלושה משברים נפשיים קשים ביותר. "שתבינו, זה שלושה חודשים בחדר לבכות מבוקר עד לילה, שהראש עם מחשבות אובדניות. בנקודה הזאת היא מבינה שהיא חולה, אבל כשהיא יוצאת מהמשבר, היא שוב בטוחה שהיא בסדר. המשבר מודחק והיא יוצאת לחיים".
"רציתי לשמור עליה, יש סטיגמות"
סרי סיפר שליובל היו מאות חברות וחברים. "היא הייתה מוקד חברתי בכל מקום. עכשיו שולחים לי סרטונים שרואים אותה שטותניקית ורוקדת וצוחקת, אבל כשהיה רע – זה היה הכי רע בעולם. כמו שאמרתי, אני שמרתי את זה בתוכי ואף אחד לא ידע, אפילו החברים הכי טובים. רציתי לשמור עליה. אני מכיר את החברה, אנחנו לא נולדנו אתמול, ויש סטיגמות".
לוינסון: "אני יצאתי מהשבעה ואמרתי לעצמי – אנחנו כחברה לא בסדר כי זו מחלה שאדם שחולה בה לא אשם בכלום. הוא לא עשה משהו רע. זה כמו שיש לאדם סוכרת או סרטן חס וחלילה. אנחנו צריכים לעזור לאנשים כאלה".
************************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו bit.ly/Shavvim-igul-letova
************************
סרי: "ניסיתי להגיד לה: 'את יודעת, זה כמו סוכרת, זה כמו לחץ דם וכמו אפילפסיה וכמו דברים אחרים שחולים בהם. האנשים האלה מקבלים כדורים וטיפול וגם את. אבל לפני שנתיים היא החליטה שוב שהיא בריאה, אז היו שלושה שבועות שהיא לא לקחה כדורים, ואז היא כתבה לפסיכיאטר. מדובר בפסיכיאטר מאוד מאוד נחשב והיא כתבה לו שהיא כבר שלושה שבועות לא לוקחת תרופות והכל בסדר. הוא כתב לה בתגובה: 'להחלטתך', באופן שנתן לה גושפנקא לזה שהיא בסדר. ואז היא רצה אליי עם הטלפון ואמרה לי שהיא יכולה להמשיך כרגיל".
אופירה: "כעסת עליו?"
סרי: "אמרתי לו שאני כועס, והוא התקשר אחרי האירוע, באמת פרופסור מאוד מפורסם. למחרת הוא הגיע אלינו הביתה לשבעה ואמר שהוא לא ישן כל הלילה. הוא הסביר שכל השנים הייתה הכחשה מצידה לגבי המחלה; עובדה שהיא סירבה בכל תוקף לדבר על זה; וזה היה בבסיס העניין. היא הייתה אדם עם נתינה עצומה ועם לב ענק, אבל היה לה עור דק. היא לקחה את כל הכאב בעולם עליה. את כל הכאב היא ספגה לתוכה".
לוינסון: "אירועי ה-7 באוקטובר השפיעו עליה?"
סרי: "כן. היא למשל מאוד הזדהתה עם הסיפור של עמית בוסקילה ז"ל. היא שמעה את אמא שלה באיזה כנס ויצאה נסערת, ואז כשהתברר שהיא מתה היא נסעה לשבעה כל יום ושמה תמונה שם. גם ההרוגים והחללים – כל זה הכביד עליה והחמיר את מצבה. ליבה יצא אליהם. זו נפש רגישה".
מאז שילדיו האחרים עזבו את הבית, יובל המשיכה להתגורר עם סרי. "היינו יחד לבד. הבנתי בשלב מסוים שמחלקות סגורות יכולות לעזור אם באמת אתה במצב פסיכוטי, אבל אם אתה במצב של דיכאון, הן רק יכולות להחמיר את המצב. הייתי בסוגים כאלה של עבודות שיכולתי לתמרן ולדבר מהטלפון בבית, ואז אתה יושב איתה כל הזמן, אבל אין לך מה לעשות. אנשים שחולים במחלות קשות, אפילו בסרטן לא עלינו, יש מורפיום ויש משככי כאבים ויש כל מיני דברים שיכולים ככה לשכך את הכאב. אבל במחלות הנפשיות אתה יושב מהבוקר עד הלילה ליד הבת שלך שבוכה – ואין מזור, אין אפשרות להקל".
אופירה: "בשנים האלה היה פחד שיום אחד היא תשים סוף לחייה?"
סרי: "את יודעת, גם בפעם האחרונה לפני שהלכה אל מותה היא אמרה לי: 'אבא, אני מתנצלת, אני מצטערת'. ממש התחננתי אליה שתחזיק מעמד כי חיכינו לטיפול שהיה אמור להתחיל. אמרתי לה: 'אני מתחנן, תחזרי למחלקה', והיא אמרה לי: 'אבא, אני רוצה למות. תבין אותי, אתה לא מבין כמה סבל זה. קצתי בחיים האלה. אני רוצה ללכת לעולמות אחרים'. עדיין, אני לא חשבתי על התאבדות. אני רציתי שהיא תקבל טיפול כי אני איש אופטימי וקיוויתי שהטיפול הזה יעזור. הפרופסור שטיפל בה אמר שזה טיפול שיכול בסיכוי גבוה לעזור לה. אבל היא לקחה בכלל כיוון אחר. היא כבר קיבלה החלטה. בימים האחרונים היה בה גם סוג של שלווה, סוג של השלמה. היא לא צעקה. המילים האחרונות שלה היו 'אני רוצה ללכת לעולם שיהיה לי טוב, אני לא מסוגלת יותר להיות כאן'.
"היו לי איתה לאורך השנים שעות ארוכות של דיבורים. היא כל הזמן פלירטטה עם המוות. היא אמרה לי 'אבא, תשמע, אני לא יכולה לעשות לך את זה, אני לא יכולה לעשות את זה למשפחה. אני יודעת כמה מוכי צער תהיו. אם לא המשפחה, הייתי כבר הולכת מפה'".
אופירה: "יש במדינת ישראל מספיק עזרה למתמודדי נפש?"
סרי: "דיברתי עם בכיר מאוד במשרד הבריאות, והוא אמר לי שאם מישהו בא היום לרפואה הציבורית וצריך טיפול נפשי, קובעים לו תור לאוגוסט 2025. זה יותר משנה. זה מספר את הכל".
אופירה: "אני רוצה להודות לך שבאת. משתתפים בצערך. תודה ברק".
*********************
אם אתם או אדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אנא פנו לעזרה מקצועית. ניתן לעשות זאת בדרכים הבאות: שיחה עם מוקד ער”ן בטלפון 1201 או באתר של העמותה; וכן באתר האינטרנט של סה”ר
*********************
