מאת טל אשר
ביום שלישי ה־1 בחודש, בזמן מתקפת הטילים של איראן, נפל טיל שלא יורט ברחוב ממש לידנו. מאה בתים נפגעו, לא רק שלנו, אבל בבית שלנו גרה אני. אני מתקשה מאוד להתמודד עם האירועים הללו. יש לי מוגבלות ופוסט טראומה. מה שקרה באותו לילה רק הוסיף לקשיים שאני מתמודדת איתם מדי יום. אני כותבת ובעצמי לא יודעת איך לצאת מהמצב הקשה הזה, אבל למדתי שכתיבה עוזרת לי לסדר הכל.
שמי טל אשר, בת 32, אני על הרצף האוטיסטי ויש לי תסמונת נוירולוגית נדירה שמקשה עלי לדבר באופן חופשי ולכן אני מתקשרת בהקלדה בסיוע. אני גרה בהוד השרון בבית פרטי מתוק שנראה כמו צימר. יש לו גינה וגג רעפים, אבל, לצערי הרב, אין לנו ממ״ד, והעובדה שאין ממ״ד מאוד מלחיצה, ובדיעבד הבנתי שגם מסכנת חיים.
המתקפה תפסה אותי במקלחת עם שמפו על הראש. אמא עזרה לי לצאת במהירות לחדר קטנטן שאין בו חלונות והוא יחסית פנימי. אבא הביא את שתי הכלבות שלי להיות איתנו. ואז שמענו אזעקות בלתי פוסקות, שהלחיצו אותי מאוד, ויירוטים בלתי פוסקים. עוצמת היירוטים הייתה חזקה מאוד, ממש מחרישת אוזניים. ברגעי שקט שמענו עשרות רסיסים מתעופפים לנו ממש מעל הראש בתנועות ספירלה. אמא הייתה לחוצה ואבא – חיוור. ראו שהם הרגישו חסרי אונים מבלי יכולת לעזור או להגן על עצמם ועליי. התחושה הייתה, שהנה, עוד רגע משהו נוחת לנו על הראש והורג אותנו.
באותם רגעי אימה, כשישבנו חסרי אונים, חשתי מצוקה נפשית אדירה. לא הצלחתי להוציא הגה מהפה. ישבתי מבועתת, קפואה על מקומי, במשך שעה וחצי רעדתי בכל הגוף. ואז, לפתע, היה פיצוץ אדיר, ושמענו באותה שנייה זכוכיות מתנפצות בתוך הבית. אמא התחילה לבכות והסבירה לי שהיא מרגישה חרדה. היינו כולנו יחפים ולא ידענו איך לצאת מהחלל הזה בו ישבנו. אבל במזל גדול לא נפגענו ואנחנו בסדר.
אבא יצא ראשון והתחיל לטאטא את כל הזכוכיות. הוא נפצע. בכף הרגל. אמא הביאה לשתינו כדור הרגעה , חשבה שזה יקל על המצוקה שלנו. הבנתי שהנזק לבית לא היה נוראי. כל המנורות התנפצו, חלונות נשברו, ותריסים נעקרו. בחשכת הלילה ארזנו בגדים, את החתול והכלבות, ובאנו לגור אצל סבתא שלי. יש לה ממ״ד וזה מנחם אותי ומרגיע.
נכון להיום אני במצב נפשי קשה. אני מתקשה להתמודד עם האירוע של ההפצצה. לא משנה מה קורה ומה המצב, ואפילו כשאני מבינה מצוין שאנחנו מוגנים – אני מאוד נסערת ומתקשה להירדם. אני פוחדת מצליל האזעקות ומטילים, פוחדת לצאת מהבית, לנסוע באוטו, שמא תתפוס אותנו אזעקה. אפילו נלחצת סתם כשסבתא יוצאת לרגע או כשאבא הולך לעבודה. יש לי מעין חוש שישי, ואני מרגישה בגוף שעומדים לקרות דברים רעים.
האירוע הזה נוסף לדברים טראומטיים אחרים שקרו בחיי: התעללויות קשות ואלימות פיזית ונפשית שהותירה בי צלקות עמוקות בנפש, אני סובלת מפוסט טראומה מורכבת. המצב המורכב במדינה, על רקע פוליטי ואסון השביעי לאוקטובר, החטופים והחטופות, החיילים והחיילות, העצב והשכול – כל אלה גורמים לי לטריגרים נוראיים של הטראומה.
******************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
******************
המצב המורכב במדינה על רקע פוליטי ואסון השביעי לאוקטובר, החטופים
והחטופות החיילים והחיילות העצב ,השכול, מהווים טריגרים מטורפים עבורי שמוסיפים לי דאגה
ומועקה קשה לנפש.
אני מאחלת לכולנו אחרי הלילה הנורא ההוא שנדע ימים של שקט, של אחדות ואהבת חינם, שמלחמה תהיה רק בסיפורים ולא במציאות חיינו.
