אני מעלעל בעיתוני החג והם עצובים כל כך. המציאות עצובה, ולא תמיד אפשר למצוא חדשות שמחות.
נחמתי הגדולה היא האור הבוקע מדברים שכותבים הורים לאנשים מיוחדים ברשת החברתית על וְאֶל בניהם ובנותיהם המיוחדים, במיוחד ברכות יום ההולדת המושקעות. אני נושם את האהבה העולה מכל אות. את התיאור של החיוך של הבנים והבנות, את הגאווה בהישגים, שהם אף פעם לא קטנים אלא ענקיים, וחשובים. תמיד יספר ההורה על ההשפעה הטובה, המלמדת, של הבן או הבת על חייו, ואני יודע שעל רצפת העריכה של ההורה נושרים באותו רגע רגעים קשים מאוד, ודמעות. מה שנותר הוא אהבה מזוקקת.
ואני יודע שזו אמת. אדם שאוהב אדם עם מוגבלות בכל לבו הוא אדם טוב.
ההערכה שלי להורים האלה גדולה במיוחד כי אני יודע שאנשים רבים אמרו להם שאין טעם לכתוב לבן או לבת מילים שהוא או היא לעולם לא יוכלו לקרוא או להבין. פעם, כשאני הייתי ילד, זו הייתה הדעה המקובלת, ולצערי, יש מי שלא מבין שהחשיבה השתנתה. שזה לא בהכרח נכון, שלא כך מדברים אל אדם שנלחם על ילדו, שלא מנחיתים על ראש ההורה תקרה שאולי בכלל לא קיימת.
אמא שלי, שהייתה מתורגלת לכתוב ב"מחברות הקשר" של הגן שלי ביפן (גן רגיל, עירוני) ולהוסיף ציורים, שירים וצילומים, הביאה איתה את הנוהג הזה ארצה. בגן הראשון בו התחנכתי, לאחר שאובחנתי, גן תקשורת, נראה שהגננת הראשית התעייפה מהמשקיענות, בין השאר כי היא לא אהבה לכתוב בחזרה. היא שאלה את אמא למה היא הופכת את המחברת למעין ספר. אמא ענתה: "כי אולי יום אחד איל יקרא את המחברת, ואני רוצה שיידע שהיה קשה, וכולנו נלחמנו יחד איתו על כך שיהיה טוב יותר".
הגננת חשבה שמחובתה לעזור לאמא להתפכח מאשליות, ושיפה שעה אחת קודם, ורמזה לה רמז עבה, שאין סיבה להתאמץ כל כך. איל לא יקרא אף פעם. הייתי ילד שלא דיבר, והיא הייתה בטוחה שזה קשור להיעדר אינטליגנציה. אז עדיין לא ידעו הרבה על קשיים נוירולוגיים כמו דיספרקסיה. מדי פעם אני חושב על הגננת שלא האמינה בי, במיוחד כשאני קורא פסקי דין של עשרות עמודים.
******************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
******************
ההורים האלה, מלאי האהבה, שמעו דברים דומים והחליטו להקשיב ללב שאמר: הילד שלי מבין. אני מרגיש שהוא מבין. אני רואה במבט שהוא מרגיש דברים. אני מאמין.
זו אהבה שלא תלויה בדבר. במיוחד לא בדבר מדובר או כתוב. המילים הטובות שנכתבות עוטפות את הבן והבת, נספגות בהם, הופכות להיות חלק מהם.
אסיים בשיר שכתבתי בגיל 13 בערך, שיר שהולחן על ידי חבר שגם הוא אוטיסט – אסף מרקוביץ': "הילד המיוחד של העולם".
הילד המיוחד של העולם
צוחק אל הכוכב מעל הים
ובדמיון טווה אלפי שירים
מקצה ענן ומעוף הציפורים
הילד המיוחד של העולם
אוחז חזק בטוב שנעלם
ומחייך גם בזמנים קשים
לילד שבלבות האנשים.
אני בנך, עולם, וכשאני חולם
אתה אחר, אתה כל כך שלם.
בוא, עולם, אל ילדך המיוחד,
אני אחבק אותך שלא תפחד.
חיבוק גדול להורים המיוחדים שבזכותם העולם טוב יותר ומיטיב יותר עם הילדים המיוחדים.
