להיות אדם עם מוגבלויות זה לא קל. בין אם זה קשיי ניידות, סטיגמה, כאבים, תלות בתרופות, עייפות תמידית, טיפולים רפואיים בלתי נגמרים… אבל נראה שהישראלי הממוצע פיתח עיוורון סלקטיבי; הישראלי הממוצע רואה רק את כבשת הרש של הנכה – זכויות.
אני שומע כל הזמן על אנשים עם מוגבלויות שמקבלים פניות מאנשים שרוצים "לקנות מהם זכויות". התירוץ שלהם זה שאם אני או כל נכה אחר לא נמכור להם את הזכות שלנו לתו נכה, למשל, הם יקנו את הזכות ממאכערים. ומאכערים, כך נראה, לא חסר.
את האנשים האלו אני שואל: האם תהיו מוכנים להסיע אותי לתורים רפואיים? לבדיקות שאני צריך לעבור? האם תהיו מוכנים להשתמש בפריבילגיה הזו למטרה שלשמה היא נועדה – לעזור לנכה? התשובה שלהם היא תמיד לא. מה פתאום.
ואני ממשיך להקשות: הרי יש דרך חוקית לקבל תו נכה לרכב – להיות רכב שמסיע על בסיס קבוע אדם נכה. זה אפילו לא משימה כזו מורכבת. להקפיץ מדי פעם לקניות, לתורים רפואיים… אבל רוב האנשים לא רואים את הקשיים, את המורכבות, את הכאבים. הם רואים רק את הזכויות וה"פריווילגיות".
כשמאכערים מפרסמים בריש גלי שהם מוכרים תוי חנייה לנכים. כשפושעים מזייפים כרטיסי פטור מתור. כשהכל קורה בגלוי במרשתת, כמו שחשפנו פה בשווים וכמו שאמיר שואן המחיש בתוכנית "הצינור", מתקבלת תמונה מלאה. התמונה היא תמונה של הפקרה, של זילות ושל מחיקה.
******************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
******************
בעולם שבו 49% מהאנשים עם מוגבלות אינם מצליחים לכסות את ההוצאות החודשיות של משק הבית. בעולם שבו 16% מהאנשים עם מוגבלות ויתרו על טיפול רפואי מסיבות כלכליות. בעולם שבו 12% מהאנשים עם מוגבלויות חשים שאין להם על מי לסמוך בעת מצוקה. בעולם שבו רק ל־24% מהאנשים עם מוגבלות בגילי 25 עד 64 יש תעודה אקדמית – לעומת 42% מהאנשים ללא מוגבלות… איך יכול להיות שבעולם כזה החלום הישראלי הוא להיות נכה?
או שאולי, רק אולי, הישראלי החולם לא מכיר, לא יודע ומנותק לחלוטין מחיי היום יום של אנשים נכים?
