אומר את האמת, לא ידעתי איך להרגיש בדרך לבית חולים. איבדתי תקווה, ועכשיו היה שביב של תקווה שפחדתי לתת לו מקום. ישבנו באוטובוס, בן הזוג החזיק לי את היד, שנינו עם אוזניות חוסמות רעש, כל אחד בתוך ההרהורים והמחשבות שלו. הכל התחיל באשמת אבא שלי. אפשר לומר שמערכת היחסים שלי ושל אבא שלי יותר מורכבת מהסכסוך הישראלי פלסטיני, אבל זה לא יהיה תיאור מדויק של הקשר המוזר שלנו. אבא שלי חרדי, והוא גידל אותי להיות ילדה חרדית, וציפה שאני אגדל להיות אישה חרדית. הוא לא ציפה שאני אעזוב את הבית יום אחד ופשוט לא אחזור, ואז אצא מהארון המיני והמגדרי. הרבה זמן כעסתי עליו מדי מכדי לדבר אתו, וגם ריחמתי עליו מכדי להבין אותו.
הרבה פעמים אני חושב על זה שאני ילד שברח מהבית. אני לא ממש יכול להגיד למה, כי אז בני המשפחה שלי יכעסו עליי. הם יגידו שאני הופך כל זבוב לפיל, ולמה אני לא יכול פשוט לשכוח מהכל.
אני לא יכול לשכוח. ילד לא בורח מהבית כי טוב לו, הוא בורח כי החיים שלו הם סיוט מתמשך. חוויה בלתי נסבלת. אני ברחתי מהבית כי אם הייתי נשאר הייתי מתאבד בגיל 18. ואני בחרתי לחיות. אני חושב שזה מספיק בשביל להסביר למה ברחתי, למרות שאמא שלי עד היום מתנהגת כאילו זה אנומליה, ואבא שלי מעמיד פנים שזה לא קרה. אני לא יכול להכחיש או להתעלם מזה שברחתי מהבית בגיל 18, ושרציתי לברוח הרבה קודם, בגיל 14, 15, 16 ושבגיל 17 עברתי ללמוד בפנימייה ביבשת אחרת.
כשאנשים מדמיינים ילד שבורח מהבית לחיות ברחוב, הם מדמיינים שכונת פשע ומצוקה. הם מדמיינים עוני, הם מדמיינים הורים לא משכילים וסביבה אומללה. זו לא הייתה הילדות שלי. להורים שלי היה וולוו כשרק נולדתי, ואחר כך היה להם מרצדס ואז היה להם לינקהן והיום יש להם פורד. פעם בכמה שנים טסנו לבקר את המשפחה של אבא שלי בארה"ב. הכרתי את רודאו דרייב בגיל 6, את דיסנילנד בגיל שנתיים. את כל השעשועים שיש לארה"ב להציע – הכרתי.
בזמן שילדות בכיתה שלי אכלו זבל כמו באדי ולחמניה, אותי היו מציידים בלחם מלא עשיר בדגנים, עם מנת חלבון, תמיד מנת חלבון. אכלתי יוגורט – מוצר שחברותיי לכיתה בכלל לא הכירו כי זה היה יקר מדי. ההורים שלי לא הרשו לנו לאכול צבעי מאכל או אוכל מעובד. אמא שלי תמיד בישלה, תבשילים בוכריים טעימים וטריים. הבית שלנו היה נקי ומצוחצח. הבגדים שלנו היו יפים ויוקרתיים. אני והאחים שלי היינו גבוהים מכל חברינו לכיתה בכמה ראשים. בזמן שאנשים אחרים היו מערבבים חלב עם מים, אני קיבלתי תזונה בריאה, מגוונת ועשירה. אז במובנים רבים, אם מסתכלים רק על הנתונים היבשים, אפשר להבין למה יש לי בני משפחה שחושבים שאני מפונק, כפוי טובה וסתם עושה דרמה. אפילו אני חושב ככה על עצמי לפעמים.
אבל, זו לא האמת. הנתונים היבשים הללו מאחזי עיניים. מסך עשן שמסתיר וממסך את הכאב והצער היום יומיים שחוויתי. כי ילד שגדל בגן עדן לא בורח מהבית. וילד שגדל בגן עדן לא הולך לישון בלילות בוכה. וילד שגדל בגן עדן לא חותך את עצמו ופוצע את עצמו. וילד שגדל בגן עדן לא מפתח חרדות קשות שמונעות ממנו לצאת מהבית או לדבר עם אנשים. וילד שגדל בגן עדן לא מקבל אבחון חד משמעי של פוסט טראומה מרופאים שונים ביבשות שונות – פוסט טראומה שהתפתחה בילדות המוקדמת.
אז למה יש לי פוסט טראומה? את הסיבות האמיתיות אני אשמור לעצמי. אבל הנה הסיבות השוליות והמינוריות שיצרו אצלי פוסט טראומה. הסיבה הראשונה – המון מחלות ובעיות לא מאובחנות.
קיבלתי וסת ראשונה בגיל 9, וההסבר היחיד שנלווה אליה היה שעכשיו אני אישה. הייתי בגיל 9 ולא הרגשתי אישה. הייתי ילדה קטנה ומפוחדת שהתחילה לדמם. יחד עם הדימומים הקשים התחילו גם כאבים משתקים. היו לי התקפי בכי קשים בזמן הווסת, וקיבלתי הוראות שאסור לי לדבר על זה בכלל. הסיבה לכאבים מעולם לא נבדקה. היום אני יודע שאני סובל מאנדומטריוזיס – מחלה שפוגעת מאחת מתוך עשר נשים. את האבחון קיבלתי בערך בגיל 26, כשעשו לי ניתוח וגילו נגעים על המעיים וכיס מתחת לרחם. אני סובל מכאבים שבועיים בחודש, גם בשבוע של הביוץ וגם בשבוע של הווסת. אני מרותק למיטה ולא ממש יכול לזוז.
בילדות שלי, ושוב, מדובר בגילאים צעירים מאוד, הייתי אמור לעשות הרבה מאוד מטלות בית גם בזמן שסבלתי מכאבים משתקים. היה אסור לי להעלות את הנושא או להתלונן. הכאב שלי היה שקוף, אבל אני הרגשתי אותו. מגיל צעיר למדתי להדחיק את הכאב שלי, דבר שיצר אצלי מנגנון דיסוציאציה מורכב מאוד שביזר את הכאב ואפשר לי לתפקד בהתאם לציפיות. ככל שגדלתי המנגנון הזה התפתח והתפתח ונהיה הרסני.
בנוסף לכאבים המשתקים, אני סובל מחרדה קשה מאוד מגיל מאוד צעיר. אני מפחד לצאת מהבית ומפחד לדבר עם אנשים, ובמיוחד מפחד להתקשר ולעשות שיחות טלפוניות. את הסיבות לחרדה אני לא יודע, אני רק יודע שמדובר באימה מקפיאת דם. מגיל צעיר הייתי מבקש לא ללכת לבד למקומות. רציתי שעוד מישהו יתלווה אלי. ותמיד הייתי צריך להתחנן. לא יכולתי להסביר את החרדה שלי, כי לא היו מילים ומושגים לתת לדברים שמות. גם אם הייתי מסביר, אני יודע שהתגובה שהייתי מקבל היא לעג ובוז. הסביבה שגדלתי בה לא הייתה מקום ידידותי לחולשות ולמצוקה נפשית.
בנוסף לכל אלו, אני גם סובל מלקויות למידה והפרעת קשב וריכוז. כשנכנסתי לאוניברסיטה בגיל 25 התעקשתי לעבור אבחון, וגיליתי שאני דיסקלקול מאוד, שקצב הקריאה שלי איטי באופן חריג ושיש לי הפרעת קשב וריכוז. כל אלו לא היו חידוש בשבילי. בכיתה א' לא הצלחתי לקרוא, היו לי בעיות מוטוריות מגיל צעיר, לא הבנתי מספרים בכלל, לא הצלחתי לכתוב בקצב נורמלי. אמרתי להורים שלי שמשהו לא בסדר אצלי והתגובה של אמא שלי הייתה שאני רוצה תשומי. אבא שלי כן האמין לי, אבל אמא שלי שכנעה אותו שסתם בא לי תשומת לב.
אני כן אגיד לזכות ההורים שלי שהם ניסו לעזור לי מאוד בשני תחומים – הקשיים המוטוריים והקריאה. אבא שלי היה לוקח אותי על בסיס שבועי למרכז התפתחות הילד של עזר מציון, שם מרפאה בעיסוק בשם אביגיל הייתה מלמדת אותי להשתמש בידיים שלי, לחזק אותן, להצליח לעשות פעולות בסיסיות. אמא שלי הייתה יושבת איתי שעות כל יום ומלמדת אותי לקרוא. שעות. אני מדבר על אחר צהריים כל יום אחרי הלימודים במשך שעות. אני לנצח אהיה אסיר תודה לה על זה.
לצד זה, לקויות הלמידה האחרות שלי נתקלו בחוסר אמון ואף בזלזול ובהקטנה. שוב ושוב כוניתי עצלן. הייתי ילד מבולגן וכאוטי. לא הכנתי שיעורי בית, שכחתי חצי מהקלמר שלי בבית, שכחתי לאכול את הסנדוויץ' שלי בהפסקה והילקוט שלי העלה עובש מסנדוויצ'ים מרקיבים. השיער שלי תמיד היה נפוח ומבולגן, ואיכשהו בגרביים שלי תמיד היו חורים. בנוסף לזה, אף פעם לא הצלחתי להגיע בזמן לבית ספר.
היום אני יודע שאני עם הפרעת קשב וריכוז, הפרעה שמתאפיינת בכל הדברים הללו: בעיה בביצוע והשלמת משימות, קושי להגיע בזמן, מוסחות דעת גבוהה, אימפולסיביות, שיתוק (כן כן, מישהו שיושב ולא זז זה תסמין של הפרעת קשב בדיוק כמו תזזיתיות יתר). כיום כשאני יודע את כל זה, אני יכול לפתח אסטרטגיות התמודדות. אבל שתבינו שעד גיל 25 האמנתי מכל הלב שאני עצלן, מבולגן, חסר תועלת. תנסו להיות בריאים נפשית עם האמונות הנ"ל.
מגיל צעיר עבדתי בבייביסיטר ובניקיון בתים. הייתי מבלה שעות בלטפל בילדים של אנשים זרים תמורת עשרה שקלים לשעה. הייתי שוטף רצפות, מאבק מדפים, מגהץ כביסות – כל זה בנוסף למטלות שהיה מצופה ממני לעשות בבית. תחשבו שוב על ילדות השמנת המפונקת שלי, ותשאלו את עצמכם איזה ילד שגדל בבית במעמד הביניים יבחר לעבוד כמו חמור מגיל 14. קחו את הנתון הזה ותשאלו את עצמכם אם זה לא שם סימן שאלה גדול על ההנחה שאני ילד שמנת מפונק שעושה זבוב מפיל. תשאלו את עצמכם אם טיולים בדיסנילנד מבטלים חיים של כאבים כרוניים לא מטופלים. אם אוכל בריא וטעים מבטל ציפיות בלתי אפשריות, והעדר מרחב להגיד ולספר מה עובר עלי.
לילדות שלי יש גם יתרונות. בגלל שלא גדלתי בעוני, קיבלתי חינוך טוב. ראיתי את העולם בגיל צעיר ופיתחתי חשיבה פתוחה ומורכבת יותר על העולם. בגלל שראיתי התנהלות עסקית מגיל צעיר, אני יודע לנהל כסף ולקבל החלטות חכמות בכל מה שקשור לפיננסים.
כמו שאתם שמים לב, אני רואה את הילדות שלי בצורה מאוד מורכבת, מאוד לא שחור ולבן. אני רואה את הסבל הבלתי נסבל שלי, ואני גם רואה את הדברים הטובים. אף פרט מתוך הביוגרפיה שלי לא מבטל פרט אחר. כל הפרטים הללו מרכיבים את סיפור החיים שלי. לבקש ממני למחוק חלק זה אכזרי. לבקש ממני לא לספר ולא להסביר את מה שהופך אותי להיות אני – זה לא אנושי. היכולת להתבונן אחורה היא מה שמאפשר לי לנוע הלאה מהכאב שלי.
כאמור, לא סיפרתי לכם את הסיבה הגדולה שבגללה יש לי פוסט טראומה קשה ומורכבת. סיפרתי לכם רק את הסיבות הקטנות. ואפילו רק הסיבות הקטנות מספיק משמעותיות כדי לצלק ילד.
נראה לי שנסחפתי קצת, ושכחתי לספר לכם איך כל זה קשור לבית חולים ולאבא שלי. הגעתי לבית חולים כדי לבדוק את ההתאמה שלי לטיפול חדשני בפוסט טראומה. בשנה האחרונה הרופאים שלי ניסו הכל כדי להחזיר אותי לאיזון, אבל איכשהו המצב שלי רק הידרדר והידרדר. יש לזה הרבה סיבות, כמו המלחמה, המוות המזעזע של אח שלי… מצאתי את עצמי שוקל ברצינות משהו שלא ניסיתי עד היום, טיפול היפרברי לפוסט טראומה.
טיפול היפרברי (בתא לחץ) הוא נושא נפיץ. בעיקר כי מאז המלחמה הרבה מרפאות קוסמטיות החלו לפרסם טיפול בתא חמצן. כשאני מדבר על טיפול היפרברי אני מדבר על טיפול בבית חולים. הטיפול במרפאות הפרטיות לא משתווה לטיפול הזה בכלל.
בתוך הייאוש שלי, אבא שלי סיפר לי על בית חולים אסף הרופא. גיליתי שלפני שנתיים סיימו לערוך שם ניסוי על פוסט טראומה. השאלה שעמדה בבסיס המחקר הייתה האם במהלך טיפול בפוסט טראומה צריך להתמקד בפציעה הפיזית שנגרמת כתוצאה ממנה. פוסט טראומה פוגעת באזורים במוח ומוציאה אותם משימוש. מה אם אפשר פשוט להבריא את האזורים הללו?
זה כמובן לא כזה פשוט, אבל בגדול הניסוי שלהם הצליח. סריקות מוחיות הראו שאנשים שעברו את הטיפול בפרוטוקול שלהם חוו שיפור ניכר בתסמינים.
******************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
******************
בשנה האחרונה המצב שלי בלתי נסבל. איבדתי את העצמאות שלי. התפקוד הקוגניטיבי שלי הידרדר. אני תלוי בעזרה של הזולת כדי לבצע פעולות יום יומיות. בהתחלה פחדתי להודות בזה בקול רם. זה מביך ולא נעים להודות כמה המצב שלי הידרדר. יחד עם המצב שלי מגיעה גם סטיגמה ושיפוטיות של אנשים, שאולי יפלו אותי בהמשך הדרך. עם זאת, ההידרדרות במצבי הנפשי לקחה ממני את הדבר היחיד שהשאיר אותי שמח ואופטימי – את היכולת לחשוב.
ההידרדרות הקוגניטיבית יצרה אצלי חוסר אונים וחזרה למחשבות אובדניות. אני אדם צעיר בן 28 שנאלץ לחיות עם תסמינים קשים ולא נעימים שבדרך כלל רק אנשים מאוד מבוגרים וסיעודיים נאלצים להתמודד איתם.
ניסיתי למצוא טיפולים אחרים, אבל כיום אין באמת טיפול לדיסוציאציה הקשה שאני סובל ממנה. זה מנגנון שיצא משליטה. וככה, כולי מיואש ומדוכא, מצאתי את עצמי על האוטובוס לבית חולים, לבדוק את ההתאמה שלי לטיפול.
רוצים לדעת מה קרה בפגישה הראשונה? אעדכן על כך בטור הבא.
נ.ב.
בימים אלו אני עורך מימון המונים כדי לממן את הטיפול החדשני לפוסט טראומה אותו אני מתכוון לעבור. אם אתם רוצים לסייע בתהליך ההחלמה שלי אתם מוזמנים להשתתף.
נכון לזמן כתיבת שורות אלו גייסתי כמעט 60% מהכסף. אני צריך את העזרה שלכם כדי להגיע ל100%:
