יותר מ־90% מהאנשים עם מוגבלויות אינטלקטואליות בארה"ב, כך עולה ממחקרים שונים, יחוו סוג כלשהו של התעללות מינית בשלב כלשהו בחייהם. בנוסף, על פי מחלקת המשפטים האמריקאית, אנשים עם צרכים מיוחדים חשופים פי שבעה יותר לתקיפה מינית מאשר אנשים ללא מוגבלויות.
את הנתונים המטרידים האלה פירסם בשבוע שעבר מגזין פורבס האמריקאי במסגרת טור אישי שאירח את ג'ניפר ג'יי פלומבו, שמגדירה את עצמה כ"עיתונאית פרילנסרית, סטנדאפיסטית לשעבר, ואמא גאה לשניים". אחד מהשניים, מיכאל בן ה־12, הוא ילד עם אוטיזם.
"'אוקי, מיכאל… שב. אמא רוצה לדבר איתך'", כך היא פותחת את הכתבה שלה. "כיוונתי את הטיימר לעשר דקות וחיפשתי את המילים הנכונות כדי להתחיל שיחה שחששתי ממנה אבל ידעתי שהיא הכרחית. הקושי הגדול היה למצוא איך להסביר נושא כל כך מסובך לילד שלי עם הצרכים המיוחדים.
"זו לא הייתה השיחה הרגילה על 'הציפורים והדבורים', אלא שיחה על 'מגע לא נעים' – שיחה שהורים מגלים שהם צריכים להתחיל לקיים מוקדם יותר ויותר. בשבילי, כאמא לילד אוטיסט, לשיחה הזו היה משקל נוסף.
"מיכאל מדבר", היא מסבירה, "אבל שיחות שגרתיות עלולות להיות קשות. כדי לדאוג שיהיה קשוב, אני מסתמכת על כלים כמו טיימרים וגישות יצירתיות שמותאמות לצרכים שלו.
למשל, הוא פוחד מאוד מלהסתפר. כדי להכין אותו לחיתוך הפשוט ביותר, שיחקנו עם ערכת תספורת פליידו, בעזרתה שיחקנו את התהליך. קראתי חוברת עזר ויזואלית שמלמדת איך להסביר לילד על הרצף האוטיסטי מהי תספורת, כדי לדבר על הצליל שמשמיעות המכונות, הרעש, ולנסות להכין אותו מנטלית למה שהיה, כמו למשל שיהיה שם מישהו (לא הוא) שייגע בשיער שלו. כשהלך להסתפר, על אף שזו הייתה חוויה עם בכי וצעקות (ועוד טיפ ענק לספר), הוא עבר את זה בסופו של דבר וידע למה לצפות.
"יחד עם זאת, היו מעט מאוד מקורות מידע שמסבירים כיצד להכין ילדים בעלי צרכים מיוחדים לומר לא, כיצד ללמד אותם את החשיבות של לא לשמור סודות, וכיצד להסביר להם שיש חלקי גוף שהם פרטיים. ומאחר שיש לו עיכוב בדיבור (40% מהילדים עם אוטיזם אינם מדברים, כך מדווחת אגודת האוטיזם הלאומית באמריקה), התחלתי לתהות האם, בהנחה שאצליח לעבור את השיחה הזו, הוא יוכל לספר לי אם משהו יקרה לו?
על אף שישנם מקורות מידע על איך ללמד ילדים עם אוטיזם על שגרת היום־יום ועל אתגרים חברתיים, מצאתי חסר משמעותי בחומרים שעוסקים בבטיחות הגוף, בפרטיות ובחשיבות של אמירת לא. זה היה מדאיג במיוחד לאור עיכוב הדיבור של מיכאל, שגרם לי לתהות אם הוא יוכל לתקשר את זה באופן יעיל אם יקרה משהו".
עצות מומחים – איך להתחיל
במסגרת הכתבה פלומבו מביאה את מה שהיא התקשתה למצוא – עצות ממומחים. ד"ר קים ספנס, מומחית לאוטיזם, המליצה להעריך מה הילדים כבר יודעים ולהשתמש בתמונות לחיזוק הלמידה. "בעקבות עצתה", כותבת פלומבו, "הצגתי למיכאל את הספר 'Taking Care of Myself: A Healthy Hygiene' ("טיפול בעצמי: היגיינה בריאה"), שמשתמש בתמונות כדי ללמד מודעות לגוף ובטיחות.
להורים שילדיהם לא מדברים, ד"ר ספנס ממליצה לחשוב על איך הילד או הילדה מתקשרים כעת. האם הם משתמשים בשפת הסימנים? איך הם לומדים? נדרש מההורה להבחין איזה סוג תקשורת הכי מתאים לילד או לילדה, בין אם זה דרך וידאו, ספרים, מחשבים, דיבור, כלים תומכים וכו'.
פלומבו מספרת, כי מכיוון שהמילה "פרטי" קשה לבנה בגלל עיכוב הדיבור שלו, היא השתמשה בהמלצת ד"ר ספנס והבינה שהרבה יותר לו לתקשר בנושא הזה באופן ויזואלי. היא הדפיסה חומרים שמצאה באפליקציית פינטרסט והצביעה דרכם על האזור "הפרטי" שלו והראתה לו את הסמלים של "הפסק" ו"אל תיגע".
דניס דבואדט הוא חוקר פרטי לשעבר שמלמד מזה 25 שנה אנשי מקצוע בתחום המשפט, שוטרים, ונותני שירותי חירום איך לזהות ולטפל באנשים עם אוטיזם, ובעצמו אב לילד אוטיסט. "חנכו את ילדיכם באמצעות תוכנית שמתאימה לגילם על מגע, תוך שימוש בשפה ישירה ופשוטה והימנעו מהמונחים הילדיים", הוא מציע להורים.
תפקיד האינטואיציה ההורית
דבואדט מנסה ללמד את פלומבו בכתבה בפורבס איזה סוג אדם עלול לסמן את הילד שלה במטרה. "לחשוב שמישהו אינו פדופיל רק כי הוא נחמד, אדוק באמונתו, עובד קשה, אדיב לבעלי חיים, עוזר לילדים מוכים, מדווח למשטרה על פורנוגרפיה של ילדים שנמצאת באינטרנט, ומחפש ילדים נעדרים, זה אבסורד," אומר המדריך, ומזכיר את העובדה שכל אחד יכול להיות מסוכן. "פדופילים נמצאים על פני כל הקשת, מקדושים ועד מפלצות. למרות זאת, שוב ושוב פדופילים לא מאותרים או נלכדים רק כי הם 'אנשים טובים'".
ד"ר ספנס מחזקת בכתבה את דבריו של דבואדט: "רוב הפוגעים הם בדרך כלל אנשים שהילד שלכם מכיר. זה נכון באופן אוניברסלי גם עבור ילדים טיפוסיים וגם עבור אוטיסטים". היא הצביעה על כך שבכל תוכנית בה הילד משתתף – מחנה קיץ, בית ספר, מעון – על ההורים לבדוק עם הרשות המקומית מהן הדרישות המינימליות להתקבל לעבודה בהן.
"תהיו העיניים והאוזניים עבור ילדיכם בסיטואציות עם פוטנציאל להתעללות. אל תפחדו לשאול שאלות ישירות את האנשים שעשויים להיות עם הילד שלכם," אומר דבואדט. "זה מפחיד לשמוע את זה, אבל תהיו עירניים במיוחד עבור הילדים שלנו שאינם יכולים לעתים לספר אם מישהו גורם להם לאי נוחות".
"אחת הבעיות היא שאין דרך אחת שמתאימה לכולם כדי לגשת לשיחה הזו עם הילדים", אמרה מרדי גולדברג אדלסון, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת וילמט שבפורטלנד, אורגון.
******************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
******************
לקראת סוף הכתבה פלומבו מסכמת: כאשר אין מושג ברור מי עשוי להיות טורף, וילדינו בעלי הצרכים המיוחדים פגיעים במיוחד, עלינו למצוא דרכים חדשות לנהל את השיחות האלה וליצור משאבים מתאימים כדי להגן עליהם. בסופו של דבר, יש משהו שתמיד נוכל להסתמך עליו – אינטואיציה של הורים.
"כאשר אזל הזמן", היא כותבת, "שיבחתי את מיכאל על כך ששיתף פעולה איתי. על אף שלא הייתי בטוחה כמה הוא קלט, הבנתי שזו תהיה רק אחת מתוך שיחות רבות שעוד יהיו לנו, ככל שיגדל וההבנה שלו תתפתח. השיחה המתמשכת הזו אולי לא תרגיש מושלמת, אבל זה צעד הכרחי בהגנה על הילדים הכי פגיעים שלנו עם צרכים מיוחדים".
