כבורדרליין, כל כמה דקות משתנה לי מצב הרוח. אני יכולה לחייך לבוס ואחרי חמש דקות לצאת עליו בצרחות. אני נעלבת בקלות, לא יכולה לשמוע ביקורת, רואה הכול שחור־לבן, אימפולסיבית.
הייתי קופאית בתשעה סופרים שונים, אין רשת שלא עבדתי בה. מה מדהים? המשפטים של לקוחות, נשארים אותו דבר:
"למה לא פותחים עוד קופה?!".
"הקופה המהירה היא הקופה הכי איטית".
לקוח רואה קופאית בלי לקוחות וחושב שהוא מצחיק: "את נראית משעוממת, חיכית לי?".
אני אחת כזו נרקיסיסטית, שצריכה שיראו כמה אני מיוחדת. זה לא בשבילי להיות קופאית שקופה.
אני: "היי אדוני, מה שלומך?"
לקוח (מתעלם): "תקלידי חבר מועדון 2749531"
לא רק מתעלם ממני, גם חצוף, כי הוא רצה שאשים בשקיות.
אני: "תארוז לעצמך".
לקוח: "את לא רוצה לארוז? אני אתלונן עלייך ולא תעבדי פה יותר".
זה האיום שלך? שעבודת הפח הזו תפטר אותי?
כמו שמבינים – שירותית אני לא. יחסי אנוש מינוס. הבעיה שאין מקום למיזנתרופים בעולם העבודה, בכל מודעת דרושים כתוב שצריך "יחסי אנוש מעולים".
איזה עולם, אפילו קופאית צריכה יחסי אנוש טובים? המקצוע שלה זה להעביר ברקוד בסורק. בשביל מה יחסי אנוש? גם ככה התחילו עם קופות בשירות עצמי ועוד רגע הבינה המלאכותית תעלים את המקצוע הזה, לא?.
אבל בינתיים צריך לחייך ללקוח, אז עברתי לעבוד בסופר בתפקיד בלי אנשים. מלקטת. מלקט זה בן אדם שמכין את המשלוח עבור לקוחות שהזמינו באינטרנט. תגידו, ידעתם שלכל מלקט יש זמן קצוב שהוא אמור להספיק בו את המשלוח? אם אתה לא עומד בזמנים, אתה מלקט איטי, אתה לא רווחי לסופר. הסופר רוצה להספיק כמה שיותר משלוחים על חשבון הזריזות שלי. ראיתי במו עיני נשים מבוגרות רצות בסופר עם עגלת משלוחים, רק בשביל להספיק ללקט ולעמוד בזמן ולזכות בפרימייה (עוד כמה שקלים מעל שכר המינימום הביובי).
בחדר המלקטים הייתה טלוויזיה שהראתה מי המלקט במקום הראשון עם הכי הרבה משלוחים באותו יום, כדי לעודד תחרות בינינו. אמרתי "אני לא נופלת למשחק הזה" והכנתי את המשלוחים שלי באיטיות וביסודיות. מיותר לציין – שוב פיטרו אותי.
בסופר אין למי לבכות. כשהייתי קופאית, ורבתי עם לקוחות, הקופה הראשית לא גיבתה אותי. להיפך, כשלקוח ירק עלי, הקופאית הראשית אמרה: "רננה, את מתסיסה את הלקוחות". בסופר אחר, לקוח ביקש שאפסיק לשיר בקופה. סליחה? אני זמרת. אתה מאזין בחינם, תגיד תודה. מכעיס.
כן, יש לי קושי לנהל כעס. אני חושבת שעברתי כל כך הרבה עבודות גם בגלל שרבתי עם אנשים וגם בגלל תחושת ריקנות כרונית שמלווה אותי שהיא גם חלק מהבורדליין, רציתי לגוון.
אה כן, אני לוחמת צדק. זה גם מהבורדרליין? כלומר, אני חייבת להגיד את האמת בפרצוף. לדוגמה:
בת משפחה שלי, בת 17, סיפרה לי שהיא ממלצרת במסעדת יוקרה שמנוהלת על ידי ערסים. המינימום למלצר הוא 40 שקלים לשעה, אבל היא גם הגיעה ל-80 שקלים לשעה.
ערב אחד, המסעדה עשתה ערב השקה מיוחד. בת המשפחה שלי חשבה שתעשה ים כסף. מה בסוף? ספרו את כוס הטיפים המשותפים ויצא לכל מלצר 57 שקל לשעה. בערב ההשקה?! לא הגיוני. מה מסתבר? היה שולחן שהשאיר טיפ של 3,000 שקל – שנעלם!. התחילו לחשושים אולי בעל הבית לקח את הטיפ.
******************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
******************
יודעים מה אני הייתי עושה במצב כזה? ישר מציפה את הנושא במסעדה: "איפה הטיפ? לא יכול להיות שנעלם! מישהו ראה?", ולא מוותרת, חופרת בלי סוף גם בקבוצת הווצאפ של העבודה. ניסיון החיים מלמד אותי שגם על זה בטח היו מפטרים אותי.
יודעים מה היא עשתה? התחילה "לשכוח בכיס" טיפים. ממש כמו חוקי הג'ונגל. היא חשבה לעצמה "אם מלצר או המעסיק לוקח לעצמו, גם אני אקח לעצמי". אמרתי לה: "זו גניבה! את אמורה לשים את הטיפ בכוס משותפת". אבל היא לא רואה משהו רע בהתנהגות שלה. מאז ערב ההשקה, בכל פעם שהיא חוזרת מהעבודה, אני שואלת אותה "כמה גנבת היום?" והיא עונה סכום, בלי להרגיש אשמה.
אבל מה הזוי מהתחת? שהיא תשרוד בחיים, כי היא משחקת את המשחק. היא מתחת לרדאר ועושה מה שהיא רוצה. ואני, בורדרליין, חייבת להגיד הכול בפרצוף, אוטוטו עוברת לעבודה ה־82.
מה המזל שלי? אני מאובחנת בהפרעת אישיות גבולית, ומקבלת על זה חצי קצבה. הכסף נותן לי לנשום בתוך הפחד התמידי הזה שעולה בכל פיטורים.
ועוד משהו טוב – אתם קוראים אותי באתר "שווים". הוא נותן במה לאנשים כמוני עם מוגבלות. האתר משלם לי על הטור האישי הזה, כפרעליהם, נותנים לי פרנסה. פרגנו ל"שווים" בלייק בפייסבוק.
