מדור "שווים סיפור" מתפרסם בחסות מפעל הפיס
במהלך מלחמת חרבות ברזל לוחמים רבים נפצעו קשה ואף איבדו את אחת הגפיים, ולעתים אף יותר מאחת. לרגל חודש המודעות לקטועי גפיים, שמתקיים החודש – שיחה עם שלושה אנשים שהגפיים שלהם נתקעו והם הפכו את הקטיעה להצלחה ולא ויתרו על החיים.
צחי ליבוביץ', מנהל בארגון "הצעד הבא", ארגון שהוקם למען קטועי הגפיים בישראל, וקטוע בעצמו אומר: "אף אחד לא מחליט על קטועי הגפיים ואנחנו דואגים לעצמנו. המטרה שלנו היא ברורה: להעניק לכל אדם שחי עם קטיעה את התמיכה, הכלים והחוסן שיאפשרו לו להגיע לעצמאות מירבית ולממש את מלוא יכולותיו הפיזיות והמנטליות. לכן, אנו רואים חשיבות עצומה בקידום המודעות לקטועי גפיים בציבור. עבורנו, זו הזדמנות להזכיר לכולם: אפשר לחיות חיים שלמים, עם קטיעה – וללא גבולות".
אבידע, קטוע רגל ימין
אבידע בכר, קטוע רגל ימין, נפצע ב־7 באוקטובר במתקפה הרצחנית של מחבלי חמאס על ביתו בקיבוץ בארי. בכר שרד את המתקפה אבל שכל את אשתו ואת בנו: "היינו בממ"ד ביחד, אבל הכדורים הצליחו לחדור ודנה וכרמל נהרגו".
למרות המכה הקשה שספג, בכר, חקלאי במקצועו ובנשמתו, לא ויתר על החיים: "הייתי מאושפז במשך חצי שנה, אבל מאז אני מנסה לחזור לחיים, וחזרתי לעבודה שלי בחקלאות".
יחד עם יתר אנשי בארי בכר מתגורר כעת בקיבוץ חצרים אליו פונו אבל מדי יום הוא נוסע להמשיך לנהל את המשק בקיבוצו המשתקם. "זה מרחק של 40 דקות נסיעה, אבל אני עושה הכל כדי להמשיך לעסוק במה שאני אוהב".
בכר מעיד שהקטיעה מצריכה ממנו לחשוב לפני שהוא יוצא למקומות מסוימים בשל קשיי נגישות. "היא גרמה לי לאבד את הספונטניות. למשל, אם פעם הייתי פשוט קם ונוסע לים, אז היום אני צריך לחשוב מאיפה אני מגיע לים, ואיך אני יורד לחוף".
בכר משתף שהפציעה והשלכות המלחמה הכריחו אותו להתמודד: "אלה החיים שיש עכשיו. הרגל לא תצמח, אבל אני יודע שהחיים קצרים וצריך לנצל אותם". לאנשים במצבים דומים הוא מוסר: "תמיד תסתכלו קדימה ותהנו מכל יום כאילו זה היום האחרון".
מורן, קטועת יד שמאל
מורן אברויה מקריית מוצקין, כוכבת רשת וקונדיטורית קטועת יד שמאל שמאובחנת עם תסמונת crps, תסמונת כאב אזורי שמחמירה עם הזמן, מספרת, שהקטיעה אומנם השפיעה על החיים שלה אבל לא גרמה לה לוותר על עיסוק במה שהיא אוהבת.
הפציעה שלה קרתה בזמן ששירתה בצה"ל: "נפצעתי בצבא בגיל 19 כשנסגרה לי דלת זכוכית על היד, והפציעה פגעה לי בעצבים".
בגלל הפציעה שעברה ובעקבות טיפול שכשל, התפתחה אצל אברויה התסמונת, ובמשך 11 שנים נלחמה על ידה. "הייתי באשפוזים ובטיפולים, אבל בגלל שראינו שהמצב לא משתפר, החלטנו לקטוע אותה כי כבר לא היה איך לטפל בה".
למרות הקטיעה, לא ויתרה על החיים והחלה לעבוד כקונדיטורית. "אנשים חשבו שלא אצליח לבשל ולאפות עם יד אחת, אבל החלטתי לא לוותר על זה כי אהבתי את זה", היא משתפת. "חוץ מזה שזה לוקח לי יותר זמן כי אני אופה עם יד אחת, כמעט ואין דברים שאני לא יכולה לעשות".
לדבריה, לא רק שהפציעה לא מנעה ממנה לעסוק במה שהיא אוהבת, היא גם נתנה לה מוטיבציה: "אני חושבת שזה היופי באתגר, שברגע שיש לך כזה, אתה נותן 200 אחוז כדי להצליח ולהוכיח לעצמך שאתה מסוגל".
במהלך השנים האחרונות צברה אברויה כ־75 אלף עוקבים באינסטגרם ו־80 אלף עוקבים בטיקטוק. "אני יוצרת תוכן גם על האפייה, וגם באופן כללי על החיים שלי. אני שמחה שאני יכולה להראות שהקטיעה היא לא סוף העולם".
למרות שהיא מתעסקת באפייה כבר הרבה שנים, אברויה מעולם לא אפתה עם שתי ידיים: "למדתי טכניקות כדי שאוכל לאפות עם יד אחת ועשיתי על הרבה דברים ניסיונות כדי שאבין מה יותר קל לי ובמה אני מתקשה. לפעמים נופלים דברים, אבל גם לאנשים עם שתי ידיים נופלים דברים".
מעבר לעובדה שאנשים עם מוגבלות נחשפים לתכנים שלה ומבינים שהכל אפשרי, אברויה מספרת שהצליחה לתת השראה גם לאישה ללא מוגבלות. "איזו אמא התקשרה אליי ואמרה לי שכל הזמן הייתה לה בעייה כשהיא הייתה במטבח, כי היא הייתה גם צריכה להיות עם הילד וגם לבשל ולא ידעה איך לעשות את זה. אחרי שנחשפה לסרטונים שלי וראתה איך אני מצליחה לבשל ביד אחת, היא התחילה גם לבשל כמוני ביד אחת וביד השנייה התחילה להחזיק את התינוק".
עופר, קטוע רגל שמאל
עופר שטל, מאמן רכיבה קטוע רגל שמאל, לאחר שנפצע בתאונת דרכים במהלך טיול, מאמן אופניים, גם בעמותת הצעד הבא וגם בעמותת אתגרים. עופר מספר שאין דבר שנותן לו כוח מאשר לאמן ילדים עם צרכים מיוחדים לרכב: "כשמגיעים אליי ילדים שלא מאמינים שהם יכולים לרכב או חוששים לרכב ובסוף רואים שהם יכולים כמו כולם, אין אושר כזה".
בנוסף לאימון של ילדים עם מוגבלויות, שטל מאמן גם אנשים ללא מוגבלויות. "ב־12 השנים האחרונות אני מאמן גם אופני הרים וגם כביש", הוא מסביר.
"הפציעה שעברתי משפיעה על הכל בחיים. כל פציעה של אדם שמשפיעה לו על התפקוד באיזשהו מקום, הוא נולד מחדש. זה לא הולך לכיוון של שלילי או חיובי או מקטלג את החיים, אבל כשנפצעתי בגיל 25, הייתי צריך ללמוד לעשות הכל מחדש".
למרות שרגלו של שטל נקטעה במקום בעקבות התאונה, הוא זה שדאג שיפנו אותו מהמקום: "אמרתי לאנשים שיתקשרו לאמבולנס ושידאגו לקחת את הרגל". לדבריו, למרות שחייו השתנו בעקבות התאונה, תמיד התרכז בחיובי, ואיך יוכל להמשיך לחיות חיים טובים. "אף פעם לא התרכזתי ב'למה זה קרה לי' או מה היה יכול להיות אם לא הייתי נפצע בתאונה. זה היה קשה, לא אשקר, אבל הבנתי שאיבדתי את הרגל, ואני צריך ללמוד איך אני חי עם זה".
******************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
******************
תחילה, הציב לעצמו שטל מטרות קטנות, כדי שיוכל להשיג אותן: "המטרה הראשונה הייתה שפחות יכאב, אחרי זה שאני אוכל לעשות עוד דברים עם קביים וכך הלאה".
היום, 30 שנה לאחר שנפצע, שטל משתף את סיפורו ונותן השראה לרבים. "השאלה היא לא מה אתה יכול לעשות או לא, אלא איך אתה מסתכל על הדברים ומה אתה עושה כדי להתגבר על אתגרים".
