בפסח איבדתי את החירות שלי. טוב, לא בדיוק את החירות – יותר נכון יהיה לומר עצמאות. אבל בשביל שזה יהיה פואטי לחג, נקרא לזה החירות לעשות דברים לבד.
אחרי שלראשונה בחיי אירחתי את הסדר, יחד עם זוגתי, שטפנו כלים, סידרנו וקיפלנו את השולחן. סתם. השארנו את קיפול השולחן ליום שאחרי. בכל מקרה אחרי הדחיינות אז הלכתי לישון, פשטתי את הפרוטזה ו… פציעה.
לא אכנס לפרטים גרפיים, אבל אשתף שמדובר בפציעה כזו שמונעת ממני ללבוש שוב את הפרוטזה, ולו לשניה בודדת. אז השלבים הבאים היו ללכת (טוב, לקפוץ ולדדות) בצהריי החג אל המוקד הרפואי והמיון, בהם ביליתי לשמחתי ארבע שעות בלבד. הרופאים ואנשי הצוות הנפלאים סייעו במה שצריך לסייע רפואית, ושלחו אותי עם מכתב שחרור שבו הבשורה: לתת לגדם מנוחה מהפרוטזה למשך שבוע. לפחות. להחזיר אותה רק אחרי שרופאת שיקום ואחות פציעות (השבוע למדתי שיש התמחות חשובה כזו) יאשרו שהגדם החלים.
******************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> igul.org.il/amutot/shavim
******************
זה אירוע שקורה לי פעם שניה ב-34 השנים שאני קטוע. בפעם הראשונה הייתי נער, וזה לא השאיר חותם או זכרון רע. למעשה, כשחזרתי הביתה מניתוח שהייתי צריך לעשות כדי לסדר את הגדם, חיכה לי בחדר השינה מחשב חדש, אז אולי החוויה הייתה טובה סך הכל.
אבל היום אני אדם מבוגר. אני אבא. אני בן זוג. אני שותף בניהול משק בית ועובד במהלך היום (מהבית, אבל עדיין עובד). ומה אני אגיד: לא להיות מסוגל ללכת, זה לא כיף. בלשון המעטה.
אני אעצור לשנייה ואגיד שברור לי שיש אנשים עם מוגבלות קשה ומורכבת משלי, ולא זמנית, אלא קבועה. אני מודע לפריווילגיות שלי (אם אפשר לקרוא לזה ככה) בתוך הקהילה, וזו לא תחרות בשום צורה. משזה נאמר, כשנלקחת ממך, ממש בין לילה, היכולת ללכת גם אם לזמן קצר, אז זה חרא. מילה שמתארת טוב יותר את התחושה מ"לא כיף".
אז מה עושים? יש לי זוג קביים בבית, מהדגם של הביוקר. אני משתמש בהם בתדירות אפסית, אם בכלל. השבוע חזרתי אליהם והבנתי שזה כבר לא בשבילי. אם בפעם הראשונה שהייתי בשיקום בגיל 9 נאמר המשפט "למה הוא פה? הוא מיומן בקביים!", הרי שעכשיו אני מרגיש שאין לי מושג מה אני עושה. יש כאבים בידיים ברגע שאני אוחז בהם, ואני מרגיש בכל צעד את המשקל של dad bod ולא של נער כחוש כמו כעך.
אם זה לא מספיק, במוצאי החג הייתה אזעקה. לרדת מדרגות חצי קומה עם קביים, ולנווט בין בני משפחתי לשכנים זו כבר משימה בלתי אפשרית. אז זחלתי למטה ואחר כך זחלתי חזרה לדירה בתום 10 דקות. כשהשכנים גם בחוץ ועדים למחזה. הם כמובן לא אמרו שום דבר ולא עשו שם דבר שיצר תחושה לא נעימה. זה הכל בראש שלי, אבל זה מספיק.
למחרת אמי נסעה אלי במיוחד כדי להביא את כיסא הגלגלים, שהיה שייך לסבתא ז"ל, מהמחסן שלה. אחרי מותה של סבתא ביקשתי לאחסן את הכיסא, למקרה שיום אחד בגיל 85 אולי אצטרך אותו. אז רצה הגורל וזה הגיע בגיל 42. זה נוח (לפחות לי) שבעתיים מאשר קביים, והדירה שלנו נגישה כי, ובכן, מראש בחרנו דירה נגישה בדיוק בשביל להיות מוכן למצב כזה.
ועדיין, פתאום כל פעולה פשוטה כרוכה במאמץ שלי או בלהטריח את המשפחה האוהבת שלי במקרה הרע (שבאמת תומכת מעל ומעבר). לקום ולקחת כוס מים נהיה אירוע, אם אני רוצה לעשות את זה בעצמי. לשטוף את הכוס, לייבש ולהחזיר לארון? זה כבר הפקה. דברו איתי בעוד שבוע כשאסיים. הפציעה לא כרוכה בשום כאב פיזי, לשמחתי. אבל המעבר מאדם עם פרוטזה, לכזה שצריך לחשוב כמה מסובך יהיה לגשת לצחצח שיניים במינימום מאמץ, זה כואב. פשוט לא ברגל.
