"אני עדיין לא מעכלת. אני מוצפת בטלפונים, הודעות, פוסטים, דברים שלא יכולתי לדמיין. כל כך הרבה אנשים שפשוט מחממים לי את הלב ועוטפים אותי. אני לא יכולה לתאר כמה טוב זה עושה לי, כמה בא לי להחזיר לכל אחד ואחד את כל הטוב הזה".
כך מספרת קפטנית נבחרת הכדור שער של ישראל, גל חמרני, אישה עיוורת בת 32, שתעמוד מחר על במת טקס יום העצמאות ותדליק משואה לתפארת מדינת ישראל.
ילדות: מצאתי את העוגנים שלי
חמרני נולדה בראש העין, בת רביעית מתוך חמישה ילדים. בשל לקות הראייה עימה היא מתמודדת היא התחנכה במסגרות של אלי"ע לילדים עיוורים ובעלי לקויות ראיה. בעזרת הכלים שקיבלה שם השתלבה מאוחר יותר במסגרת רגילה. "לימדו אותי שלהשתלב זה אתגר ולא קושי", היא אומרת.
אבל לא תמיד אנשים סביבה התייחסו כך לדברים, והתרכזו, לדבריה, בעיקר במגבלה: "הרגשתי הרבה צדדים של החברה. גם את המשפחה שהיא מאוד עוטפת ונותנת להתנסות וגם אתהחברה שבחוץ שלפעמים אמרה 'את לא יכולה' עוד לפני שניסיתי".
גיל ההתבגרות הציב בפני חמרני משבר לצד התפתחות: "הגיל הזה לווה בהידרדרות ראייתית. זה היה תקופת אבל תוך כדי התפתחות והבנה של הזהות האישית שלי, בלי קשר למגבלה. אני חושבת שרק לאחר מכן, כשמצאתי את המקומות הבטוחים לי, העוגנים שלי – הספורט, המשפחה, החברים, יכולתי פשוט להתפתח ולפרוץ את הגבולות".
באיזה שלב הגיע הכדור שער?
"בגיל 12. מורה לחינוך גופני בחטיבת הביניים ניגש אלי ושאל אם אני רוצה לעשות ספורט ייחודי ללקויי ראיה ועיוורים. בפעם הראשונה הגעתי בליווי אבא שלי. זה היה נראה הדבר הכי מוזר בעולם. ממש. לא חשבתי שאמשיך שם עוד יום אחד. והנה אני היום, כעבור עשרים שנה".
מה גרם לך להישאר?
"אותו מורה, שהוא המאמן הלאומי כיום, אמר לי: 'בואי תיכנסי רק לרגע. תחווי מה זה להיות בחושך, איך זה לספוג כדורים, לחוות את המשחק'. ברגע שנכנסתי לקווים, זו הייתה התלהבות ממבט ראשון".
אז מה זה בעצם כדור שער?
"כדור שער הוא "ספורט ייחודי לעיוורים בו כל השחקנים עוטים כיסויי עיניים למען השוויון כך שאף אחד לא נמדד על כמה הוא רואה אלא על יכולות פיזיות ספורטיביות בלבד.
"בכל קבוצה יש שלושה שחקנים שצריכים להבקיע שער לרשת של הקבוצה השנייה ולהגן על השער שלהם כדי לא לספוג. איך אנחנו בעצם יודעים להגן ימינה או שמאלה? זה בעזרת פעמונים שיש בתוך הכדור".
זה דורש המון קורדינציה ביניכן.
"המון, וגם התמצאות במרחב, קשב לשחקנים שאיתי ותקשורת טובה וקצרה כי אין הרבה זמן לדבר".
איך ההורים הגיבו בהתחלה?
"ההורים תמיד תמכו בכל בחירה שעשיתי. זה היה מאתגר בגלל המרחק. החוג התקיים בתל־אביב. היה צריך המון עזרה של המשפחה. חלק מהאימונים המאמן לקח אותי, וחלק ההורים הסיעו. בלעדיהם זה לא היה מתקיים".
על כמה אימונים בשבוע מדובר?
"זה התחיל מתחביב, עם אימונים פעמיים בשבוע. מהר מאוד זה הפך לנבחרת לאומית, מה שאומר חמישה ימי אימון, כשבכל יום אימון יכולים להיות בין שניים לארבעה אימונים".
רגע, איך מחזיקים את זה לצד לימודים?
"לומדים לתמרן. אישורים של ההתאחדות וההורים. בתי ספר צריכים גם לתמוך בזה. כמו שאמרתי, המחנכת שלי בחטיבת הביניים כל כך רצתה שאני אפרח. היא פשוט הייתה עושה הכול כדי שאני אצליח".
בטח אחרי בית ספר היה יותר פשוט. שירות לאומי, אוניברסיטה.
"כשהתחלתי את השירות הלאומי לא היה דבר כזה. היה ספורטאי מצטיין בצבא אבל לא בשירות לאומי. זה משהו שפתחתי עם הרבה מלחמות מול משרדים ממשלתיים. זה אושר רק בימי האחרונים בשירות אבל למזלי הייתה לי רכזת שראתה אותי וידענו לתמרן ביחד את הצרכים שלי. גם כדי שאוכל לשרת את המדינה בפן הספורטיבי וגם בפן של השירות הלאומי ביד שרה בירושלים".
הספורט תובע ממך לא מעט.
"יש כאלה שכל הזמן אומרים לי 'את מוותרת על דברים אחרים'. אז לא, אני בוחרת כל יום מחדש לעשות את מה שאני הכי אוהבת בעולם. זה דורש לבחור בספורט על פני לימודים, לבחור בספורט על פני משפחה, לבחור בספורט על פני חברים. זה בהחלט דרש גם לבחור בבנות שאיתי בקבוצה. לא תמיד היינו החברות הכי טובות. אבל להיות חלק מהקבוצה הזו זה לדעת שהשלם הרבה יותר מסך חלקיו".
איך בוחרים את השחקניות לקבוצה?
"בנות זה לא פשוט בכלל. תמיד יש דרמות. כולנו מספיק חכמות ואמביציוזיות בשביל לשים הכול בצד ולראות קודם כל את טובת הקבוצה. זה תהליך עם המון ליווי של המאמנים. היינו מלווים בפסיכולוגים ופסיכו־דרמטיסטית, אהובה בכר חייניץ, שעבדה איתנו על הדינמיקה הקבוצתית. יש לה חלק גדול בלהפוך אותנו לקבוצה ובזכייה שלנו במדליית הכסף".
האולימפיאדות: דם, יזע ואושר גדול
הקבוצה של חמרני וחברותיה השתתפה באולימפיאדות הפראלימפיות בריו (2016), טוקיו (2020), ופריז (2024), שם גם גרפה את מדליית הכסף. לשאלה איך הייתה ההרגשה, רחמני מגיבה במילים: "וואו, וואו, וואו. מרגש ברמות שאי אפשר לתאר. אני תמיד אומרת שבהתחלה כשנכנסתי לספורט לא היה לי חלום להיות ספורטאית. אבל פתאום לקראת ריו משהו שם קרה לי. כל השמונה שנים האלה מאז, מריו עד פריז, היו שמונה שנים של עבודה קשה, יזע, דם ודמעות. הצלחנו להגיע לזה, לא היה אושר גדול מזה. גם כאילו כל כך הרגשתי שאנחנו ראויות לזה. עבדנו כל כך קשה ואנחנו שוות את זה. הזכייה במדליה הרגישה כל כך שלמה, כל כך ממלאת".
******************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם: מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים, רק 5 שקלים בממוצע בחודש. לעיגול לטובת שווים הקליקו כאן
******************
במהלך ההכנות לאולימפיאדה בפריז פרצה מלחמת חרבות ברזל. "בדצמבר היינו צריכים להיות בתחרות האחרונה בה הייתה לנו יכולת להשיג כרטיס לאולימפיאדה", חמרני מספרת. "היו המון לחצים בחודשיים שלפני בגלל המלחמה וכל מה שקורה – ובכל זאת הצלחנו. היה לנו כל כך חשוב להביא נחת למדינה הזאת.
"הגענו לגמר מול טורקיה. מספורט טהור הפכנו לפוליטיקה מהולה בספורט. כל המלחמה עצמה, גם אחרי התקופה הראשונית הזאת, החשיבות של ללכת עם דגל ישראל על הגב, לייצג את המדינה, להיות נקודת אור, הייתה כל כך משמעותית. זה כבר לא היה כספורטאית מול עצמי. זה היה לאומי.
"היינו מוקפים בכל כך הרבה מאבטחים, שמורים מכף רגל ועד ראש. אין מקום שהלכנו ולא היו מאבטחים. האווירה אחרי כל ניצחון ישראלי היתה ממש חגיגה. זה שהצלחנו כנבחרת להביא 10 מדליות זה מטורף למרות ועל אף המלחמה והאתגרים".
מי ילווה אותך לטקס המשואות?
"אני מאמינה שהמשפחה שלי. אחות אחת באה איתי לקנות בגדים. אחרת באה איתי לעשות שיער. סופר מרגש אותי שכולם ככה מתגייסים ורוצים שיהיה לי טוב ונוח, מתרגשים איתי".
הקבוצה תבוא גם?
"זה לא אפשרי מבחינת מספר המקומות".
רגע גדול כזה הוא הזדמנות עבור חמרני לומר תודה לכל מי שליוו אותה ותמכו בה, ובראש ובראשונה למשפחה שלה, "שלא יכולתי לעשות את זה בלעדיה". אחרי המשפחה מגיעה עוד רשימה ארוכה: לחברים שעוטפים ומלווים, לגופי הספורט שתמכו, להתאחדות לספורט נכים, לוועד הפראאולימפי, לבית הלוחם תל אביב ולבית חינוך ירושלים. באופן אישי היא מודה למאמן רז שוהם, לעוזר המאמן אריאל פוורטה, ללימור גולדברג וכמובן לחברותיה לקבוצה אילהאם מחמיד, נועה מלכה, אור מזרחי, רוני אוחיון וליהיא בן דוד.
היום את עוסקת בעוד משהו מלבד הספורט?
"אני מעבירה הרצאות על העצמה אישית, על לעבור את הגבולות כאדם עם מוגבלות. בנוסף, יש עוד הרצאה שמדברת על כדור שער באופן יותר ספציפי ומלווה בהתנסות מעשית וחוויה".
מה הלאה? מה החלום שלך לעוד חמש עשר שנים?
"אין לי מושג. אני לא יודעת מה הייתי רוצה לעשות. אבל אני מאחלת לעצמי כבר להיות נשואה, ילדים, עבודה שכיף לי לעבוד בה".
