מתחת לרדאר, בלי שיותר מדי אנשים שמו לב, שר החינוך יואב קיש הודיע שלשום במהלך דיון בכנסת כי יישום מסקנות ועדת שפירא, שביקשה לחולל שינוי דרמטי בחינוך המיוחד ובמערכת החינוך כולה, יידחה לשנת הלימודים תשפ"ז – כלומר לספטמבר 2027. מכיוון שב-2026 צפויות בחירות כלליות, נראה שהסיכויים של מסקנות הוועדה להפוך למציאות – קלושים ביותר.
ועדת שפירא, בראשות היזם העסקי והחברתי עמוס שפירא, מונתה על ידי השר קיש בעקבות המשבר במערכת החינוך ובכלל זה בחינוך המיוחד. הוועדה הקדישה שנה וחצי לגיבוש מסקנותיה. כ-180 חברים נטלו חלק בעבודתה, ובהם נציגים של כל הגורמים והארגונים הרלוונטיים לנושא. למרות המספר הגבוה של חברים, הוועדה הצליחה להגיע למסקנות משותפות.
המסקנות המרכזיות נגעו לצורך להקטין את מספר התלמידים בגנים ובכיתות (בכלל המערכת) מכ-30 בממוצע ל-19, והפחתת מספר ימי הלימוד בשבוע משישה לחמישה. קיצוץ ימי הלימוד אמור להתקזז עם הצורך ביותר מורים עקב פיצול הכיתות. בנוסף, המליצה הוועדה על "היפוך פירמידה" – השקעה גדולה הרבה יותר בחינוך בגיל הרך, וכן על השקעה נרחבת בהכשרות מקצועיות של צוותי הוראה.
הוועדה הסבירה כי הקטנת מספר הילדים בכיתה תאפשר לימוד איכותי בהרבה בהשוואה למצב היום. כיום ישראל נמצאת במקום השני בקרב מדינות המערב במספר הילדים לכיתה – שניה רק לצ'ילה, ומספר שעות הלימודים גבוה ביחס למדינות המערב. אם מספר הילדים בכיתה יהיה נמוך, מסבירים בוועדה, היכולת לשלב ילדים עם צרכים מיוחדים בכיתות רגילות תשתפר דרמטית.
"כל אחד מבין שהמערכת בקריסה"
שר החינוך הסביר כי הדחייה ביישום מסקנות הוועדה ל-2027 נובעת מהתנגדות של משרד האוצר למהלך עקב אילוצים תקציביים. שפירא, בשיחה עם אתר שווים, לא מקבל את הנימוק הזה. "אני לא מבין איך אפשר להמשיך לדחות את זה", הוא אומר. "כל אחד מבין שהמערכת בקריסה. אתה רואה את זה בכל מקום – גני ילדים קורסים, כיתות לימוד עמוסות, מורים נוטשים, התקציב משתולל. המצב הולך ונעשה גרוע, גם מבחינה תקציבית וגם מבחינת איכות החינוך.
"שר החינוך צריך להילחם על זה בדיוק כמו שהוא נלחם על דברים אחרים", שפירא ממשיך. "הממשלה הזו יודעת להילחם על הרבה דברים, אבל משום מה, כשזה מגיע לחינוך – פתאום הכול תקוע. משרד האוצר מתנגד? אז מה. שר החינוך לא עובד אצל האוצר, הוא צריך להיאבק על עתיד הילדים שלנו".
שפירא מדגיש כי מסקנות הוועדה אינן המלצות פרטיות שלו. "ישבו בוועדה 180 חברים – מנהלים, אנשי שטח, שלטון מקומי, ארגוני הורים, פסיכולוגים, אנשי הגיל הרך", הוא מציין. "כל אחד הגיש ניירות עמדה, עשינו מיפוי יסודי של כל הבעיות. אלה לא המלצות שלי, זו עבודה רחבה ומעמיקה. לכן, לפחות שהשר יבוא לוועדה, יגיד מה קורה, יסביר למה דוחים, מה היעדים, מה התכנון. במקום זה – הכול נעשה במחשכים, בלי שקיפות, בלי שיח ציבורי".
******************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם: מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים, רק 5 שקלים בממוצע בחודש. לעיגול לטובת שווים הקליקו כאן
******************
לדבריו, דחיית היישום ל-2027 משדרת מסר בעייתי: "כשאתה מעביר מסר שזה יכול לחכות עוד שנתיים – אתה בעצם אומר שזה לא חשוב. מה יקרה ב-2027 שלא קורה היום? אף אחד לא מסביר, אין שום יעד מוגדר, אין תכנון אמיתי. הכול דיבורים בעלמא".
הוא מוסיף: "מערכת החינוך לא שולטת היום בתקציב. אין יעד אחד מדיד לשילוב תלמידים עם צרכים מיוחדים, אין יעד להקטנת כיתות. בדוח של הוועדה קבענו יעד להגדיל את שיעור השילוב ל-80% תוך 3–4 שנים, כמו במדינות מתקדמות בעולם. זה יחסוך למדינה המון כסף כי החינוך המיוחד הקלאסי הוא יקר נורא, ישפר את איכות החיים של הילדים והמשפחות – אבל אף אחד לא לוקח אחריות".
"יש קונספציה גם במערכת החינוך"
שפירא תוקף את התפיסה השלטת במשרד החינוך ובממשלה: "יש קונספציה שגויה שאי אפשר לשנות כי זה יקר, כי זה גדול עלינו. זה פשוט לא נכון. בדוח שלנו יש נתונים, אקסלים, הוכחות. אפשר להקטין כיתות, אפשר להכשיר מורים, אפשר להשקיע בגיל הרך. השקעה בחינוך היא ההשקעה הכי משתלמת למשק – זה ידוע לכל כלכלן.
"בכל פעם שיש משבר – בקורונה, במלחמה – ידעו לעשות דברים גדולים", הוא ממשיך. "אז למה כשזה מגיע לחינוך אין נחישות? אחרי שאישר את מסקנות הוועדה, השר מינה צוות יישום, אבל אין שם נציגות של השלטון המקומי, של ההורים, של העמותות. זה לא פרויקט של אדם אחד – זו צריכה להיות משימה לאומית".
הבעיה העיקרית, לדבריו, איננה תקציבית. "זה לא עניין של כסף מחר בבוקר, אלא של תכנון וניהול. צריך צוות יישום רציני, לבנות תוכנית עבודה, להגדיר יעדים, לשלב את כל הגורמים. אי אפשר להמשיך עם קונספציה של 'ניתן הרבה שעות' או 'נבנה עוד כיתות' – צריך להקטין עומסים, להכשיר מורים, להשקיע בגיל הרך".
לדבריו, "בישראל, ההשקעה בגיל הרך היא מהנמוכות בעולם המערבי, למרות שכל המחקרים מראים שזה השלב הכי קריטי. גננת עם שלושים ילדים לא יכולה לתת מענה אישי, מורה בכיתה עמוסה לא יכולה לראות את הילד שזקוק לעזרה. זה לא עניין של עוד כסף, אלא של סדרי עדיפויות".
שפירא מתייחס גם למשבר במקצוע ההוראה, ששיאו היה בשביתות האיטלקיות האחרונות של צוותי ההוראה: "מעל רבע מהמורים והגננות החדשים נוטשים תוך שנתיים. זה לא רק עניין של שכר – למרות שגם בזה צריך לטפל – אלא בעיקר סביבת עבודה מתסכלת. כשאין תמיכה, אין הכשרה, אין תנאים – אנשים עוזבים. אי אפשר להחזיק מורים טובים בלי לתת להם כלים וסביבה תומכת".
הוא מזהיר מפני ניסיון לגלגל את האחריות להורים: "ההורים לא יוותרו על שום זכות של הילדים, ובצדק. הם לא מאמינים למערכת כי הם רואים שלא קורה כלום. כדי לשנות את זה, צריך להראות עשייה אמיתית, להוכיח שהשינוי מתרחש – ואז ההורים יצטרפו למעגל השילוב. כרגע, בלית ברירה, הם בוחרים במוסדות של החינוך המיוחד כי אין מענה אמיתי לשילוב. כל עוד הכל נשאר בדיבורים, אין אמון ואין שיתוף פעולה".
"לא עניין של כסף, אלא של רצון"
שפירא מדגיש כי דחיית היישום היא לא פחות מהחמצה לאומית: "אי אפשר להמשיך להמתין. המחיר של הקונספציה, של הדחיינות, הוא עתיד החברה הישראלית. אין לנו משאב חשוב יותר מהילדים שלנו. כל עיכוב – זו פגיעה ישירה בהם, במשפחות, במשק כולו. יש לנו כאן המלצות דרמטיות שמבקשות לחולל שינוי יסודי לא רק בחינוך המיוחד, אלא במערכת כולה. אם לא ניישם אותן עכשיו, מתי כן? כל דחייה היא החמצה – והילדים משלמים את המחיר".
את דבריו הוא מסיים בקריאה חד-משמעית: "צריך הנהגה אמיצה, שמבינה שזו משימה לאומית. כמו שבנו רכבת קלה ב-20 מיליארד שקל, אפשר להשקיע בחינוך. זה לא עניין של כסף, אלא של רצון, של תכנון, של סדרי עדיפויות. הגיע הזמן להפסיק לדחות – ולהתחיל ליישם".
