סתם יום של חול, אני בעיצומן של הכנות לקראת טיול לצפון יוון, והטלפון מצלצל: "היי, אני רוצה שתכתבי טור לכבוד הבליינד דיי". וואלה, זה עוד יומיים, לא שמתי לב. ואולי זה מפני שאני שקועה עמוק כבר כמה חודשים בהכנות לעוד טיול שאני מארגנת למטיילים עם עיוורון ולקויות ראייה.
הייתי ממארגני הבליינד דיי הראשון, יום המודעות לאנשים עם עיוורון ולקויות ראייה שחל מדי שנה ב-6.6. מאז חלפו 14 שנה. לפני שהיה תקציב, לפני שהיה יום בלוח השנה, לפני שעיתונאים חיפשו בעצמם אייטמים ולפני שכולם רצו לקדם משהו באותו יום. מאז היום הזה הפך לממוסד ומוכר. פסטיבל של פעילויות, מסרים ורצון לשינוי אמיתי או רגעי.
למען האמת, לא אחת יוצא לי לשמוע או לקרוא את המשפט הבא, בעיקר ממי שנחשבים למושאי ימי המודעות הללו: "מודעות צריכה להיות כל השנה ולא רק יום אחד בשנה". התגובה הזו יכולה להיות חיובית, מתוך רצון לקדם, אך לעיתים גם כהתרסה כלפי העוסקים במלאכה.
ומה אני חושבת על זה? לשמחתי, אני עוסקת בשגרה בקידום ושילוב אנשים עם מוגבלות בחברה ופועלת באופן ממוקד בקרב אנשים עם עיוורון ולקויות ראייה. אני לקויית ראייה בעצמי, חיה את חיי, חווה את חוויותיי ופועלת מתוך תחושותיי, ואני מבינה את הצרכים שאני ואחרים נתקלים בהם. אני כותבת ומפיקה ב"שווים", מפיקה את "לילה סגול" בשיתוף מפעל הפיס והשלטון המקומי והאזורי מיום הקמת המיזם, ניהלתי פרויקטים במרבית ארגוני העיוורים, וכ-8 שנים אני עוסקת בארגון פעילויות נופש ופנאי לאנשים עם עיוורון ולקויות ראייה.
אז יכול להיות שעבורי כל יום הוא יום המודעות, אבל מן הסתם לא כל העולם עסוק בי או בך כל השנה, גם אם באמת הדברים כל כך חשובים. אנשים חיים את חייהם, טרודים מטרדותיהם, נלחמים את המלחמות שלהם, שורדים את היומיום שלהם, מגשימים את החלומות שלהם ורצים את מרוץ החיים שלהם. הם לא מתוכנתים "360 לראות את האחר". וזה בסדר.
******************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם: מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים, רק 5 שקלים בממוצע בחודש. לעיגול לטובת שווים הקליקו כאן
******************
כך מתנהלים כולם, גם אנשים עם מוגבלות וגם אנשים ללא מוגבלות, אם ניתן בכלל להגדיר מי מתמודד עם איזו מגבלה או אתגר בחיים יותר או פחות מהאחר, ומבלי כוונה לפגוע בשום אדם.
לכן, יום מודעות הוא תזכורת, הוא הזדמנות לעצור, להקשיב, ללמוד, לקחת משהו הלאה ולרצות ליישם ולהשתפר. יום מודעות מאפשר לאנשים להיתקל בנושא כשהם ברכב מאזינים לגל"צ, כשהם נזרקים על הספה בערב מול כתבה בחדשות, כשהם פותחים את העיתון עם הקפה של הבוקר, או גוללים בווינט או בישראל היום כשהם בעבודה. יום מודעות הוא גם הזדמנות של מושאי היום להתבטא, להתבלט, להשמיע קול, לספר, לבקש לשפר, להצביע על מה שחסר ולהודות על מה שכבר השגנו ויש.
מי לא באמת צריך יום אחד בשנה ומחויב לעסוק בכך כל השנה? הגורמים הרלוונטיים – מנהלי הארגונים והעמותות, מחוקקי החוקים ומתקני התקנות, אוכפי החוק, המשמעת והסדר, ראש הממשלה, שרים ומשרדי ממשלה שזה תפקידם, נושאי תפקידים בחברות וארגונים שאמונים על נושאי נגישות, אנשי חינוך, בעלי השפעה וכל גורם שזה תפקידו או שביכולתו לשפר את רווחת חייהם של אנשים עם מוגבלות במדינת ישראל.
לסיום, עצה קטנה ממני – תהפכו בעצמכם את יום המודעות מיום אחד בשנה לכל ימות השנה. תעשו, תיזמו, תיצרו, תשתפו, תפעלו, תקדמו, תשלבו, תשתלבו, תשפיעו. תשאפו להיות שותפים שווים בזכויות, אבל גם בחובות. תעשו זאת בנועם, בחיוך, בחדווה, באנרגיות טובות – כדי שהצד השני יאזין לכם, יאמין לכם, יאהב אתכם וירצה לרוץ איתכם. רוצו קדימה אחד לצד השני ולא אחד נגד השני. ככה קל יותר להתקדם.
ועוד עצה קטנטנה – תראו גם את יתר ימי המודעות, את יתר האנשים, את כלל החברה, את כולם. את אלה שיש להם מוגבלות, את אלו שיש להם קושי, אלו ששורדים את היומיום, אלה שמתמודדים, אלה שעושים מילואים, אלו שהם חד-הוריים, אלה שמתקשים בלימודים, אלה שמתקשים חברתית, וגם את אלו שרוצים לעשות טוב, שיוזמים, שמחפשים את שיתוף הפעולה שלכם ואת התמיכה שלכם.
אולי ככה אפשר להתקדם לעבר "360 לראות את האחר". כולם דומים וכולם אחרים. כל אחד מהצד שלו. תשאפו שלכולם יהיה טוב.
