מדור "שווים סיפור" מתפרסם בחסות מפעל הפיס
היום אני מציינת את יום העיוור. אני זוכרת שהלכתי פעם לתמלל ביום העיוור כרגיל. כתבתי שאני מציינת אותו בכך שאני ממשיכה בחיי. אחד הקולגות שלי איחל לי: "יום המתמללת שמח".
שנה אחר כך, בתמלול אחר, אחד הנוכחים סיפר לי בהתלהבות על תוכנה שהוא מפתח שעוזרת לעיוורים לראות. אני לא זוכרת מה הוא סיפר. אני זוכרת רק את העלבון. למה חושבים שעיוורים בהכרח רוצים לראות?
******************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם: מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים, רק 5 שקלים בממוצע בחודש. לעיגול לטובת שווים הקליקו כאן
******************
יש עיוורים שרוצים לראות. אבל יש עיוורים כמוני שלא. אני עיוורת מאז שאני זוכרת את עצמי. אני מאוד אוהבת את החיים שלי. מבחינתי, אם אראה, אזרוק לפח את כל מה שבניתי לטובת חיים שאיני מכירה. באותו יום, קרה לי משהו חשוב: התחלתי לפתח באופן אקטיבי את הזהות העיוורת שלי.
הבנתי שאני שונה. גם קודם הבנתי את זה, כמובן. אי אפשר לא להבין שאת שונה, אבל פה היה שינוי מהותי. פעם הייתי אומרת: "אני רוצה לראות. אני רוצה להיות כמו כולם". היום אני אומרת: "נכון, אני שונה. אבל גם האנשים הרואים הם לא מקשה אחת. אז לעולם לא אצליח להיות כמו כולם. אם כך, מוטב שאהיה כמו עצמי".
לדוגמא, אני נמצאת בכל מיני קבוצות פייסבוק. אחת מהן הייתה קבוצה לרווקות. עזבתי אותה אחרי כמה חודשים כי הבנתי שעולם התוכן של רווקות רואות שונה לחלוטין מעולם התוכן של רווקות עיוורות. בהתחלה כעסתי עליהן. איך הן לא מבינות מה חשוב? אחר כך הבנתי שאני לא מתכוונת לשנות אותן ועזבתי את הקבוצה. על זוגיות בוודאי אכתוב כשנכיר יותר טוב.
אני לא אגיד שאין לי משברים. אני לא אגיד שאני לא שואלת למה החיים כאישה עיוורת כל כך מורכבים? אגב, כשאני כותבת "מורכבים", אני לא מתכוונת לטובים או רעים. אלו החיים שלי. למרות המורכבות, אני משתדלת להיות הגרסה הכי טובה של עצמי. כך, אני מצליחה להוציא מאנשים רבים את הצדדים הטובים ולהתקדם.
אתם בטח שואלים מה טוב בחיים כעיוורת? קודם כל, העיוורון מכריח אותי להיות מאוד יצירתית. לחשוב על דרכים לפתור בעיות, להגיע למקומות, ועוד. אני חושבת צעד אחד קדימה, בשביל לנסות לצפות את הבעיות שעלולות לצוץ.
העיוורון גורם לי לראות מי טוב ומי לא. לצערי, יש הרבה אנשים, לא אתם כמובן, שאומרים המון מילים יפות על שילוב, הכלה, והכללה. אבל, כשזה מגיע לדברים שקשורים אליי, וכשהשילוב נהיה פחות נוח, איכשהו הוא "לא מסתדר". משהו קרה. אולי בפעם אחרת. גורם אחר בארגון לא רוצה, "אנחנו מפחדים שתתבעי אותנו", "אין לנו מספיק כוח אדם", ועוד. אלה אנשים שצריכים לעשות חשבון נפש.
אבל ראיתי גם המון אנשים טובים, ואותם אני לוקחת איתי. ראיתי אנשים שהתאמצו, גם אם לא תמיד הצליחו. ראיתי אנשים ששאלו שאלות, גם אם לא תמיד את השאלות הכי נכונות. העיקר, ראיתי אנשים שהיה להם אכפת.
אז מה אני רוצה לאחל לכולנו לכבוד יום העיוור? אני רוצה לאחל שיהיה לנו אכפת. הכי קל להגיד לא. זה תמיד נכון. הכי קל לחשוב שהדרך שאני מכירה היא תמיד הדרך הנכונה. רמז, היא לא.
אתן לכם דוגמא קטנה: למה כותבים על משרה שחובה להיות עם רכב? האם זה בגלל שחייבים להתנייד, או שהעבודה בשעות לא שגרתיות, או שצריך להגיע במהירות למקומות רחוקים? בקיצור, אם כתבתם "רכב חובה" פסלתם המון מועמדים שאין להם רכב, ביניהם מועמדים עיוורים שהיו יכולים למלא את התפקיד נהדר.
זו דוגמא קטנה שמעבירה מסר. התמקדו במהות. מה באמת חשוב לכם? שאדם יהיה במקום X בשעה Y ואחר כך במקום A בשעה B. מה זה משנה לכם איך? שמעתי על עיוורים שבגלל הדרישה הזו בחרו לא ללמוד תואר מסוים או לא סיימו את התואר כי "בלי רכב הם לא יוכלו לעבוד במקצוע". אז אולי זו לא דוגמא כל כך קטנה?
יש מי שיקראו את הטור הזה ויחשבו שאני נאיבית. פעם הייתי לוחמת. באוניברסיטה, קראו לי: "לוחמת צדק", או: "הבחורה האמיצה מאגודת הסטודנטים". היום, אחרי שהובלתי כמה מאבקים שנכשלו וכמה מאבקים שהצליחו, אני רואה את העולם אחרת.
מאבקים עשויים לקדם אותנו. אבל הבנה ומודעות יקדמו אותנו אף יותר. יש מחיר למלחמות גדולות, ולפעמים הוא גבוה ממה שחושבים. אני לא אומרת לא להיאבק, אני אומרת לשקול היטב איזה מחיר אתם יכולים ורוצים לשלם.
פתחתי את הטור באמירה שהשנה אני מציינת את יום העיוור. לא חוגגת, מציינת. מה הייתי רוצה לציין? את הכוחות של חברי קהילת העיוורים להתמודד. לדעת שלא לכל בעיה יש פתרון אבל צריך למשוך קדימה, כי "את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק".
אני חוגגת גם אותכם, הרואים. אני חוגגת את בני המשפחה, החברים, המכרים, המעסיקים, ועוד אנשים שאכפת להם. עוד אנשים שנחושים לראות את המהות גם כשזה לא קל. אותכם אני רוצה לציין! לכם אני רוצה להודות!
