לפני כמה חודשים נכנס למשרדי לקוח חירש בליווי בנו הקטן, בן ה-8. דיברתי עם האב בשפת הסימנים, וביקשתי ממנו לספק לי מסמך הדרוש להמשך תהליך המשכנתה. האב פנה לבנו, וביקש ממנו לטלפן ולבקש את המסמך.
הסיטואציה עוררה בי תחושת אי נוחות. מדוע נדרש ילד צעיר לבצע "משימות של מבוגרים"? הוא ילד. תפקידו לשחק, ללמוד ולהתפתח, לא לנהל שיחות בירוקרטיות שאינן תואמות את גילו.
******************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם: מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים, רק 5 שקלים בממוצע בחודש. לעיגול לטובת שווים הקליקו כאן
******************
מהר מאוד הבנתי שהמציאות שנכפתה על המשפחה – חוסר נגישות, מיעוט שעות תרגום והיעדר תמיכה – היא שהובילה את הילד לגשר על הפערים.
זהו סיפורם של ילדי CODA – ילדים שומעים להורים חירשים. הכתבה הזו, השלישית בסדרה על תרבות החירשים, מתארת את ה"ייחוד" של הילדים, הצרכים שלהם והפתרונות שיאפשרו להם להיות ילדים ולא מתורגמנים.
המונח CODA (ראשי תיבות של Children of Deaf Adults) מתאר ילדים שומעים להורים חירשים, החיים במציאות שבה הם מתפקדים לעיתים כגשר בין הוריהם החירשים לסביבה השומעת.
מחקרים שפורסמו בכתבי עת מקצועיים כמו Journal of Deaf Studies and Deaf Education מראים כי ילדים אלה מפתחים מיומנויות תקשורת טובות כבר מגיל צעיר. הם לומדים לתמרן בין שפת הסימנים, שפת האם בבית, לבין השפה המדוברת הנהוגה בבית הספר ובחברה. אך לצד היתרונות, הם מתמודדים עם עומס רגשי לא פשוט, הנובע מהצורך לתווך בין ההורים שלהם לחברה.
עדויות מקהילת CODA מספרות על ילדים שנאלצו להסביר להוריהם מסמכים רפואיים או משפטיים, לעיתים בגילאי בית ספר יסודי, מבלי להבין את המשמעות המלאה של המסמכים. אחרים נדרשו לתרגם שיחות מול רופאים, פקידים או מורים גם כשהתוכן היה רגיש או מלחיץ. במקרים כאלו, הילדים חווים תחושת אחריות שאינה תואמת את השלב ההתפתחותי שלהם, ואף נושאים בתפקיד "המבוגר האחראי".
חשוב לומר שלא בכל המשפחות שבהן גדלים ילדי CODA מתקיימת תופעה זו. הורים חירשים עצמאיים, לרוב בעלי אוריינות גבוהה ויכולת תפקוד מלאה, אינם מטילים על ילדיהם תפקידי תרגום או תיווך.
התופעה שתיארתי נפוצה יותר במשפחות, שבהן ההורים מתקשים להתנהל באופן עצמאי מול המוסדות. עבור משפחות אלו, חיוני מאוד שמערכות הציבור יתנו מענה נגיש, שימנע את הישענותן על הילדים.
ברמה הערכית, אסור לנו כחברה לקבל מצב שבו ילדים הופכים למתורגמנים קבועים עבור הוריהם. מדובר בעיוות תפקידי בתוך המשפחה, שעלול להשליך על זהותם, ביטחונם הרגשי ובריאותם הנפשית.
בנוסף, ילדי CODA מתמודדים לעיתים עם קונפליקט זהות לא פשוט. מצד אחד, הם מזוהים עם תרבות החירשים – שפת הסימנים, הערכים והקהילה. מצד שני, הם חלק מהחברה השומעת, שלעיתים מתייחסת לזהות הוריהם בזלזול – תופעה המכונה אודיזם (audism). הקרע הזה יוצר בלבול. איך אפשר לשמור אמונים להורים מבלי להרגיש שונה או חריג?
ההכרה בילדי CODA כקבוצה ייחודית בעלת צרכים מובחנים היא קריטית, וכדי לתמוך בה עלינו לפעול במספר מישורים. ראשית, קבוצות תמיכה, כמו זו של עמותת "מעגלי שמע", מספקות מרחב בטוח לשיתוף חוויות ומפגש עם ילדים בעלי מכנה משותף. שנית, חינוך שמכיר בשפת הסימנים כשפה לגיטימית יאפשר להם גאווה תרבותית וזהות מאוזנת. שלישית, יש לקבוע גבולות ברורים בתוך המשפחה, כך שילדים לא ישמשו כמתורגמנים קבועים.
בנוסף, הכשרת אנשי מקצוע – ברפואה, רווחה וחינוך – להבנת תרבות החירשים וחוויית ילדי CODA היא הכרחית. לבסוף, הרחבת שירותי התרגום בישראל – זמינות 24/7, אפליקציות תרגום והגדלת שעות התרגום – תפחית את התלות בילדים ותאפשר להם להיות מה שהם – ילדים.
ילדי CODA חיים בין עולמות. כחברה מוטלת עלינו החובה לאפשר להם לגדול כילדים לכל דבר – לשחק, ללמוד ולהתפתח – מבלי לשאת על גבם את פערי הנגישות של עולם המבוגרים.
לטורים נוספים של שרון תורג'מן – לחצו כאן
