מדור "שווים סיפור" מתפרסם בחסות מפעל הפיס
מורן יעקובסון היא אישה של עשייה, השראה ושל נחישות בלתי מתפשרת. היא נולדה עם שיתוק מוחין, אך מעולם לא נתנה למוגבלות להגדיר אותה. ההפך. היא בחרה להגדיר את עצמה דרך החלומות, ההישגים והערכים שלה.
בהרצאה המרגשת שלה, "אז מה אם אני נכה", היא מגוללת את סיפור חייה. מהילדות במסגרות חינוך רגילות, דרך השירות הצבאי כחיילת מצטיינת, ועד לעיסוק המקצועי שלה היום כמנחת NLP, מרצה, ואמא לשתיים.
******************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם: מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים, רק 5 שקלים בממוצע בחודש. לעיגול לטובת שווים הקליקו כאן
******************
בנוסף, מורן מנחה את הפודקאסט בעל אותו שם כמו בהרצאתה, שבו היא מראיינת אנשים עם מוגבלויות שונות ומעניקה להם את הבמה לספר את סיפורם בגובה העיניים, בגאווה ולא ברחמים.
כאשר המשפחה גילתה על המגבלה של בתם, הייתה תחושת הקלה. "סוף סוף היה שם למה שיש לי, ואפשר היה להתחיל לטפל בזה", היא מספרת בריאיון לשווים. במשך חצי שנה הרופאים טענו שהכול בסדר, ואחרי האבחנה, ההורים התמקדו בפיזיותרפיה, ניתוחים, ושילוב במסגרת החינוך הרגילה.
מבחינתם, הנכות הייתה משהו "שמתייחסים אליו כמו לילד עם משקפיים" וככה היא בעצם גדלה.
על הילדות וההתבגרות במסגרות השונות ובצבא, היא מספרת שזה הרגיש לה רגיל לחלוטין. לא היו התאמות מיוחדות, והידיעה שיש לה שיתוק מוחין הייתה תמיד חלק מהחיים. "היו לי חברות, לא עברתי חרמות או משהו דומה והדרכתי בתנועה, כמובן בהתאמה ליכולות הפיזיות שלי, ועם הלמידה לבקש עזרה כשצריך", היא מסבירה.
אבל רק אחרי בית הספר, בשנת השירות והצבא, היא התחילה להבין שלא כולם רואים את הנכות שלה כמשהו שולי או פיזי בלבד. "אז הבנתי שאני צריכה לדבר, להסביר למה בעצם אני כמו כולם, ולהראות שהנכות שלי לא מגדירה אותי", היא אומרת ומציינת שלמרות הפזילה וההליכה העקומה, יש לה הרבה מה לתרום, וחשוב לה שאנשים יראו את זה.
דרך הפודקאסט שלה, היא שואפת להעלות מודעות: "המטרה היא להביא את הנכים לקדמת הבמה, ולהראות שהנכות היא נקודת פתיחה, לא נקודת סיום".
על הזוגיות וההורות, היא מדברת בכנות רבה. "בגדול, זוגיות והורות זה מאתגר. להיות הנכה במשפחה זה מאתגר כפליים וגם מלמד", היא מסבירה. הבנות שלה יודעות שהיא צריכה עזרה, שהיא לא תלווה אותן בטיולים של בית הספר. "זה מתסכל, לפעמים מאוד. לפעמים זה מעלה תהיות מה הן מרגישות וחושבות", היא מספרת. ובכל זאת, היא בטוחה שהן גדלות אחרת, עם רגישות עמוקה יותר והבנה שונה של העולם: "החוויות שלנו אולי שונות, אבל הן שלנו".
ביחס לבן הזוג שלה, עומרי, היא אומרת: "הוא ראה מעבר לנכות, והוא עושה את זה עד היום", היא מתארת. הפיזיות שבשגרה נופלת ברובה עליו, אבל חיי היומיום שלהם מתנהלים כמו אצל כל זוג אחר, עם מריבות, צחוקים, כביסות וארוחות ערב. "יש בינינו בעיקר הקשבה והבנה. הוא רואה אותי, ואני אותו", היא מספרת.
כששואלים אותה על ההליכות, היא מדברת לא רק על הבריאות הפיזית, אלא גם על ההיבט הנפשי. "ההליכות הן התמודדות עם המבטים, ההצבעות, והצחוקים של אנשים", היא אומרת ומוסיפה: "ההליכות הן הדרך שלי לנצח את הבושה. יצאתי להליכה כמו כולם".
מבחינתה, זאת בחירה יומיומית. לחיות את החיים כפי שהיא רוצה ולא להסתתר. היא מוסיפה: "ההליכות הובילו אותי להרצאות. הבנתי שצוחקים עליי בגלל חוסר מודעות ואת זה אני שואפת לשנות".
כשדיברה על חירום, כמו במערכה מול איראן, היא הודתה שהיה קושי. "ישנו כולנו בממ"ד. פתאום לישון על הרצפה, להיות מוגבלת בתנועה, ולבקש עזרה כל פעם שאני צריכה לקום. זה גרם לנו לחשוב על פתרונות חדשים".
בהרצאות שלה היא מדברת על הפחד באופן ישיר. "אני לא מאמינה בלנצח את הפחד. אני מאמינה בללכת איתו יד ביד", היא מסכמת. מבחינתה, הדרך להתמודד עם פחד היא לא להתכחש לו, אלא לשלב אותו בהתמודדות: "כשאתה מתעלם מהפחד, הפתרון לא מחזיק מעמד".
ולסיום, אם הדברים שנאמרו כאן סיקרנו ונגעו בכם, להבין לעומק את הכוחות שנולדים מתוך האתגר. אתם מוזמנים להזמין את ההרצאה המלאה של מורן יעקובסון.
