מדור "שווים סיפור" מתפרסם בחסות מפעל הפיס
יפעת מאיר, בת 32 מקריית ביאליק, מתמודדת עם מוגבלות פיזית עקב מחלת ילדות ופוסט טראומה על רקע ביטחוני. יפעת עברה שישה ניתוחים ויש עוד כמה בדרך. היא מתניידת עם מקל או על קולנועית.
אבל כל זה לא מנע ממנה להגשים את חלומה להיות מורה למוסיקה לאנשים עם ובלי צרכים מיוחדים. עכשיו היא מעוניינת לפתוח עסק חדש של נגינה על ארקנה למרותקי בית.
******************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם: מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים, רק 5 שקלים בממוצע בחודש. לעיגול לטובת שווים הקליקו כאן
******************
יפעת גדלה בקריית ביאליק. מתוך אהבה עזה לתחום המוסיקה, היא עברה ללמוד באקדמיה למוסיקה שבירושלים. היא למדה הוראת מוסיקה וניגנה על טרומבון ובריטון.
"אני מאמינה שהמוסיקה היא טיפולית", היא משתפת: "יש לה כוח לעזור לאנשים לראות שהם מסוגלים. מבחינתי, לנגן זה להתבטא. להביע את עצמי. להשמיע את הקול שלי בעולם".
אך המסע לתואר לא תמיד היה קל. לפעמים, יפעת חשה שלא רואים אותה: "היו לנו שיעורים של הוראת עמיתים שלא יכולתי להשתתף בהם. כל הפעילויות היו על הרצפה או בתנועה במרחב. אז הייתי יושבת בצד ולא משתתפת. הייתי חוזרת למעונות בדמעות ושואלת למה אני עושה את זה לעצמי. אבל אז הייתי נזכרת שאני לא מוותרת על החלום להיות מורה, להעביר אנשים תהליכים".
יפעת אכן השתלבה כמורה למוסיקה במספר בתי ספר יסודיים. הצוות לא תמיד ידע להגיב אליה. אחת היועצות שאלה אותה: "את יודעת שזה לא רגיל שקיבלו אותך?". כשיפעת שאלה מדוע, היא השיבה: "בגלל הצרכים המיוחדים שלך".
היו אנשים פחות בוטים שאמרו משפטים כמו: "זה לא בשבילך". היו גם את אלו שאמרו: "כל הכבוד לך". מעט מאוד אנשים ראו אותה מעבר למוגבלות.
גם התלמידים, מן הסתם, שאלו שאלות. "עשיתי איתם תחרויות ריצה על הקלנועית", מספרת יפעת. "אחד הילדים שאל אותי: 'לא מבאס אותך שאת כל הזמן מפסידה?'. אז אמרתי: 'כן מבאס אותי. אבל לפחות אני מנסה. הלוואי שהייתי יכולה לרוץ מהר כמוך, אבל אני אחרת. זה בסדר להיות אחרת'. בסיבוב הבא, הוא רץ כל כך לאט שניצחתי".
השנה, יפעת עשתה את כל הדרך לירושלים פעמיים בשבוע בשביל ללמד. "הנסיעה לקחה לי שלוש שעות בממוצע לכל כיוון. אבל קיבלתי כל כך הרבה. אמרו עליי שאני ותרנית. השנה למדתי שאני לא מוותרת, שאני יודעת להתמודד עם דברים קשים", היא מסבירה.
יפעת חברה בקבוצה לצעירים עם וללא מוגבלות בקריית ביאליק בשם "כולנו שווים" שמתקיימת במרכז הצעירים בעיר. בקבוצה זו, היא הכירה את מאור אלון, שמתמודד עם מוגבלות בלתי נראית.
השניים הפכו לזוג. הם מנהלים זוגיות בתנאים ובדרך שלהם. שניהם מאוד עסוקים. כל אחד מושך את השני קדימה ותומך בו לאורך הדרך. נוצרו קשרים חמים גם בין בני המשפחות שלהם. אחרי כשנה ביחד, הם מדברים על מגורים משותפים וחתונה.
במסגרת אותה קבוצה, נחשפה יפעת לארקנה. היא מספרת שדוקטור רויטל שורץ סבירסקי, מנהלת השלוחה הצפונית של נגישות ישראל, באה להרצות במרכז הצעירים על סיפור חייה. הן ישבו ביחד לפני ההרצאה ויפעת סיפרה לי שהיא מורה למוסיקה. אז, רויטל הציעה לה להביא את בשורת הארקנה.
"מהר מאוד התגלגלתי להשתלמות על הכלי. כבר שנה שלמה שאני לומדת אותו יום ביומו", היא מספרת על הארקנה, כלי באורך של כמה עשרות סנטימטרים, שנותן לאנשים עם מוגבלות מוטורית את היכולת לנגן.
הכלי הוא פיתוח ישראלי של בועז ריינשרייבר וניתן לנגן עליו אפילו עם אצבע אחת. יפעת מלמדת תלמידים בבית קסלר של עמותת איל"ן, בקונסרבטוריון בקריית ביאליק והזרוע עוד נטויה.
"אני מלמדת אנשים בכל הגילאים. יש שני תלמידים שלומדים הכי טוב כשאני עם כובע משטרה. יפעת השוטרת לא מוותרת", היא מבהירה.
העבודה בבית קסלר מרגשת את יפעת ואת התלמידים שלה בערך באותה מידה. "יש לי תלמיד שנלחם ארבעה חודשים להצליח לנגן בכלל על ארקנה. הוא מנגן על אצבע אחת. בסוף, בעזרת שימוש יצירתי בתוש כדרך לקשר בין היד שלו לבין הארקנה, הוא מצליח להתקדם. יחסית לאיפה שהוא התחיל, הוא במקום מעולה".
בימים אלו, יפעת פותחת עסק חדש. היא מעוניינת ללמד מרותקי בית לנגן על ארקנה באזור חיפה והקריות. היא מעוניינת להפיץ את הבשורה למי שהכי זקוקים לה ולתת תקווה. בנוסף, יפעת חולמת להקים את הרכב הארקנה הראשון באזור חיפה והקריות. הקמת העסק של יפעת מרגשת במיוחד כשרואים איזו דרך היא עברה.
כששומעים מה הארקנה נתנה לה: "יש דברים שאמרו לי שלא אוכל לנגן עם שתי ידיים. פתאום אני יכולה". הארקנה פתח ליפעת דלת. דרכה, היא מעוניינת לסייע לאחרים להתבטא, להשמיע את קולם בעולם.
