בחודשיים הקרובים חוזה השכירות שלי הולך להסתיים, אז הפשלתי שרוולים והתחלתי לחפש דירה. מהר מאוד נתקלתי בבעיה: רוב הדירות שמצאתי, לא היו נגישות לי. אפילו כשהתפשרתי על דירות במחיר יקר יותר, עדיין לא היו דירות נגישות בנמצא.
אני מתמודד בין היתר עם פוסט טראומה, כאב עצבי כרוני ואנדומטריוזיס, וזקוק לדירה נגישה ללא מדרגות או בבניין שיש בו מעלית.
לפני 3 שנים יצאתי משוק השכירות הרגיל. אני סטודנט והדירה ששכרתי בשלושת השנים האחרונות הייתה דירה במעונות האוניברסיטה. במקור לא שובצתי לבניין נגיש, אבל אחרי משא ומתן הועברתי אחר כבוד למעונות החדשים וכמובן יקרים יותר, כדי שלא אצטרך לסבול מכאבי תופת כל פעם שאני מגיע הביתה.
******************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם: מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים, רק 5 שקלים בממוצע בחודש. לעיגול לטובת שווים הקליקו כאן
******************
התרגלתי כבר לשלם יותר על נגישות, אבל כשניסיתי לחזור לשוק הדיור לא שיערתי כמה יותר מצופה ממני לשלם כדי לזכות בקורת גג. וכן, וידוי, חיפשתי דירה דווקא באזור המרכז. חרשתי את הרצליה ופתח תקווה ורמת גן ואילו פזלתי לכיוון של חולון. האם הבחירה לגור דווקא באזור המרכז היא בחירה של פינוק?
דווקא לא. למעשה, גרתי בעבר במקומות כמו הערבה הדרומית ועמק המעיינות. חזרתי לאזור המרכז נטו בגלל הנכות שלי. גיליתי על בשרי שבערי מטרופולין גדולות, בדגש על תל אביב, יש נגישות לשירותים שאין בפריפריה.
למשל, כשבחרתי באיזו אוניברסיטה להתחיל ללמוד, במקור תכננתי בכלל להירשם לאוניברסיטה בבאר שבע, אבל מהר מאוד הבנתי מבירורים שעשיתי בנושא שאת רמת התמיכה והנגישות שאני צריך אני אקבל רק באוניברסיטת תל אביב.
שירותי חונכות למתמודדי נפש, עזרה בלקויות למידה, עזרה עם מוגבלויות פיזית – הרבה מוסדות אקדמיים לא יכולים להתמודד עם ריבוי מוגבלות כמו שלי. אדם עם יותר ממגבלה אחת עיקרית. והם צדקו. אוניברסיטת תל אביב לא מושלמת בתחום הנגישות, אבל קיבלתי מענה לקשיים שלי. מענים שמהתבטאויות של חברי באוניברסיטאות אחרות הבנתי שהם לא זכו להם.
בנוסף לכך, הרבה משירותי הבריאות מרוכזים דווקא במרכז. כך למשל, מרפאות ציבוריות, שמקבלות עם טופס 17, ועוסקות באנדומטריוזיס, אפשר למצוא בעיקר באזור המרכז. גם שירותי בריאות הנפש מאוד קשים להשגה מחוץ לאזור המרכז. אתם יכולים לברר מה זמני ההמתנה לפסיכיאטר בירושלים. לפסיכיאטר שלי בקופה באזור המרכז אני יכול לקבוע תור תוך שבוע.
כאדם שמתמודד עם לקויות למידה, פוסט טראומה ונכות פיזית – אני לא נוהג. אני נעזר אך ורק בתחבורה ציבורית. התחבורה הציבורית הבין עירונית לא מקלה על אדם כמוני לגור מחוץ לאזור המרכז, שבה נמצאים שירותים רפואיים חיוניים שאני זקוק להם. וזה בעצם שם אותי במלכוד מוזר: האם להישאר לגור במקום שאני לא יכול להרשות לעצמי, אבל אז להמשיך לקבל טיפול רפואי ושירותי תמיכה סטודנטיאליים שאני זקוק להם? או שפשוט לעבור למקום שאני יכול להרשות לעצמי, אבל לוותר על טיפולים, על המסגרות המשקמות שאני חלק מהן?
יש פה כשל משולש: 1. היעדר דירות נגישות במטרופולין תל אביב, שהוא עצום ומרכזי במדינת ישראל. 2. ריכוז שירותים חיוניים באזור גיאוגרפי אחד – מטרופולין תל אביב. 3. אי הנגשה של תחבורה בין עירונית ואי זמינות של תחבורה בסופי שבוע, מה שהיה מאפשר תנועה עבור אדם כמוני, שלא יכול לנהוג.
בסופו של דבר קיבלתי את ההחלטה הכואבת לעזוב את אזור המרכז. אבל הבעיה לא רק שלי – כל עוד המדינה ממשיכה לרכז שירותים חיוניים בלי לדאוג לפתרונות מגורים נגישים, אלפי אנשים עם מוגבלויות יימצאו באותו מלכוד. זה כשל מדיניות שדורש תיקון מיידי.
