תקווה, כך מתברר, היא לא רק מילה אופטימית, היא גם תחום מחקר החולש על דיסציפלינות שונות, ביניהן: פסיכולוגיה, רפואה, חינוך, פילוסופיה, סוציולוגיה, אמנות, מדעי המחשב, תיאולוגיה וכלכלה. בכל דיסיפלינה נחקרת זווית אחרת – רגשית, קוגניטיבית, חברתית, קיומית, פרקטית וכו'.
במסגרת מדור "עתיד המחקר הישראלי" של שווים, אנחנו מארחים הפעם "חוקרת תקווה" שמגיעה מעולם הריפוי בעיסוק. ד"ר דורית רדליך-עמירב השלימה את הדוקטורט שלה באוניברסיטת אלברטה שבקנדה, וכיום היא חוקרת תקווה בחוג לריפוי בעיסוק וביחידה להשפעה חברתית באוניברסיטת תל אביב וגם במרכז האקדמי לוינסקי וינגייט. כיווניי המחקר העיקריים שלה הם:
- אמצעים לשיפור והעצמת תקווה באוכלוסיות מגוונות.
- חקר שפה של תקווה ודרכי הבעת רגשי תקווה.
- שימושים קליניים ויחסי משפחה של תקווה.
- תקווה בין-דורית, כלי מדידה והקשר בין תקווה לבין מצבים קשים כגון מחלות נפש וסכסוך.
ד"ר רדליך-עמירב גם מובילה את "מדד התקווה בישראל" (Hope Barometer), המודד ומנתח את רמת התקווה באוכלוסייה וביחס לעולם. לאחרונה יצא לאור ספרה באנגלית, המבוסס על עבודת הדוקטורט שלה – Connecting the Dots: Mothers Weaving Stories of Hope, העוסקת בסיפורי תקווה ייחודיים של אמהות ישראליות ופלסטיניות לילדים בוגרים עם בעיות נפשיות החיות בירושלים – משני עברי הסכסוך. המחקר בוצע בשיטה איכותנית.
איפה ישראל במדד התקווה
מדד התקווה בישראל, שהוא פרי פיתוח מקומי, עומד על ציון של 7.23 כממוצע של השנים 2022-2024. אנו נמצאים במקום השמיני בעולם, כאשר המדורגת ראשונה היא פינלנד עם 7.736. הממוצע העולמי הוא 5.56. המלחמה הורידה את ישראל מהמקום החמישי בו היינו בשנים קודמות, להערכת החוקרים עקב ירידה בתחושת הביטחון, האמון והחופש האישי.
"מאז השבעה באוקטובר דברים נפתחו בתחום הזה כי במקומות של הקושי נזכרים גם בתקווה", אומרת ד"ר רדליך-עמירב. "היא תמיד שם, אבל הצורך בה, או המודעות אליה, עולים כשאנחנו במצב קשה. השיח על תקווה מעורר אותה בעצמו.
"אני מעבירה קורסים, סדנאות והרצאות על הנושא ויש לי גם מיזם עם קולגה שקראנו לו 'נעים לתקווה'", היא ממשיכה לספר. "זה מפגש מעשיר של שיח על תקווה: איך אפשר לזהות אותה, לתרגם אותה לפעילות ולשפה וליצור דיאלוג משמעותי בתוך קבוצה. עשינו את זה כבר בתחילת המלחמה והגענו לכל מקום שבו היה צורך".
ד"ר רדליך-עמירב גם מייעצת לארגונים כמו "עמותת משה" (מילים שעושות הבדל) למניעת אובדנות. היא מרצה ומעבירה סדנאות והדרכות בעמותה. "מישהי אמרה לי 'את עושה תקווה יישומית', וזה נכון וזה מתקדם", היא מחייכת.
ספר על ארבע אימהות
הספר החדש שלה חוקר את חוויות התקווה של ארבע אימהות – שתיים יהודיות ושתיים מוסלמיות פלסטיניות – שגידלו ילדים בוגרים המתמודדים עם מחלת נפש, כשהן חיות בסביבה של קונפליקט פוליטי־חברתי מתמשך. "המסרים העיקריים שלו הם שהתקווה אינה מצב סטטי אלא תהליך דינמי", היא אומרת. "בכל סיפור על תקווה מתחילים באפיון של חוסר תקווה – וממשיכים להתמלא שוב בתקווה.
******************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם: מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים, רק 5 שקלים בממוצע בחודש. לעיגול לטובת שווים הקליקו כאן
******************
"חיים בסביבה מתוחה ומסוכנת כמו עימות ישראל–פלסטין מקשים על התקווה", היא מודה. "מחלה נפשית של ילד מוסיפה עוד רובד אתגרי, והשילוב ביניהם מתחזק את תחושת היעדר התקווה. הספר בודק מהיכן התקווה בכל זאת מגיעה. למשל, מתוך עשייה ושגרה יומיומית שמקבלות משמעות רוחנית. פעילויות כמו בישול, טיולים בחיק הטבע, הכנת קולאז'ים, שיחה ועוד. מסתבר שכל אלו משמשים גשרים לרגעי תקווה והתחברות רוחנית.
"התהליך יכול להיות ישיר (בהעברה מילולית) או עקיף (בהתנהגויות היום־יומיות). בכל מקרה, דרך סיפורים, שיתוף ומעשים יומיומיים מוצאת התקווה את דרכה לילדים ולבני הדור הבא", היא מסכמת.
