מדור "שווים סיפור" מתפרסם בחסות מפעל הפיס
מדי שבוע, אתר שווים במדור על המשפחות המיוחדות בישראל. והשבוע: משפחת כהן
לעוד כתבות במדור משפחה מיוחדת – לחצו כאן
בני המשפחה:
האב יורם, בן 64, האם אורלי, בת 60, וחמשת ילדיהם. עיר מגוריהם היא בת ים.
מוגבלות:
אב המשפחה, יורם, הוא חולה CP ונכה בידו וברגלו. האם, אורלי, כבדת ראייה מלידה.
מה עושים ההורים:
אורלי עובדת במפעל לעיוורים וכבדי ראייה ואוספת ומארגנת תרומות לנזקקים בזמנה הפנוי, ויורם עבד בעבר באיל"ן אך כיום איננו מועסק.
הוצאות על המוגבלות:
כששת אלפים שקלים בחודש (מוניות ומלווים בנסיעות, ניקיון, מכשירי עזר לנטילת תרופות).
"הילדים הגדולים עוזרים לנו", מספרת אורלי תוך כדי עבודתה במפעל המוגן. "ועם בעלי – אני הידיים והרגליים שלו והוא העיניים שלי. אנחנו משלימים אחד את השנייה".
"אני רוצה שתהיה מודעות וגם לתת תקווה לאנשים שקשה להם", היא ממשיכה, ואכן נימת הדיבור האנרגטית שלה מעוררת מידה של אופטימיות במאזין. "אני רוצה שבמפעל יהיה יותר טוב, ואני גם רוצה שאנשים יתרמו לנזקקים".
את יורם הכירה אורלי באמצעות שדכנית: "ישבנו שם ופשוט נדלקנו זה על זו. אחרי שמונה חודשים התחתנו", היא מספרת.
את מיזם התרומות, "פרויקט הנתינה" שמו, מנהלת אורלי יחד עם היזם מרדכי שרם זה 20 שנה. "אני משתדלת לעודד אנשים. כשהייתי בצבא ניבאו לי שאהיה פסיכולוגית, כי הייתי עוזרת ומקשיבה לאנשים – יש לי גישה ומודעות", היא אומרת וממשיכה: "כשאיבדתי עין אחת חשבו שזהו זה, זה הסוף שלי, אבל הוכחתי שאני שורדת".
לעבודה יוצאת אורלי בכל בוקר ב-7:30 בהסעה מסובסדת מטעם מחלקת הרווחה, ושוהה שם כחמש שעות בכל יום. לאחר מכן היא עובדת כשעתיים על הכנת התרומות (מארזי מצרכים) במחסן ביתה.
"בחגים במשך חודשיים אני עסוקה רק בתרומות. אף אחד לא רואה אותי", היא צוחקת. "בדרך כלל אנשים מביאים אליי מצרכים ואני אורזת, ואז אנשים באים לאסוף. התחלתי את הפרויקט הזה לעילוי נשמתם של הוריי, ואחר כך המשכתי".
אחר הצהריים מבקרת אורלי את נכדיה ואת ילדיה. "פעם, כשהראייה שלי הייתה טובה יותר הייתי גם מתנדבת בכל מיני מקומות, אבל עכשיו קשה לי", היא מספרת. "כשהיו קטנים הושבתי אותם ואמרתי להם 'תראו, אני ואבא שלכם עם מגבלה. אם אתם רוצים לעזור, באהבה,' והם אמרו 'אמא, אנחנו אתכם.' אז הם קיבלו הדרכה ממורה שיקומית כבר מגיל שש. כל החיים התנדבנו עם עיוורים".
לפני כשש שנים איבדה אורלי את הראייה לחלוטין בעין אחת, ובשנייה היא רואה באופן ברור רק מקרוב: "אני מקווה שהעין תחזיק מעמד כמה שיותר, אבל זה מה יש. אני מקבלת הכול באהבה. יש לי חמישה נכדים, וגם טכניקה מיוחדת להחלפת חיתולים. אני יכולה ללמד אחרים. כל הילדים שלנו גרים קרוב וזה אומר הרבה על הקשר בינינו. אני רק מקווה שהסיפור שלי יהיה השראה להרבה אנשים, שיבינו שהחיים יפים. לא קל לאף אחד בחיים האלה. אני רוצה לתת תקוו
