מדור "שווים סיפור" מתפרסם בחסות מפעל הפיס
בין שיעורי תקשורת בבית הספר "אדם בשרון", צמח פרויקט יוצא דופן שהפך לסרט מרגש, מטלטל, ובעיקר מחולל שינוי.
"אדם בשרון" היא מסגרת חינוכית-טיפולית ייחודית, הנמצאת בכפר הנוער נווה הדסה בשרון. היא מיועדת לנערים על הרצף האוטיסטי בתפקוד גבוה, המתמודדים במקביל עם קשיים רגשיים, נפשיים והתנהגות מאתגרת מתוך הבנה מעמיקה למורכבות של כל תלמיד.
הסרט הייחודי שעשתה מגמת תקשורת התחיל ביוזמה של רמי מנו, מורה לתקשורת בבית הספר, שהאמין שלתלמידים יש מה לומר, אם רק נקשיב באמת. "היה לי חשוב מאוד שהסרט יבוא מהתלמידים", מספר מנו. "אני רק ליוויתי, עזרתי וכיוונתי – אבל הרעיונות, התכנים והמילים היו שלהם." כבר בשקופית הראשונה המוקרנת בסרט מובהר חד משמעית שהסרט הוא פרי דמיונם של היוצרים והשחקנים ואין שום קשר לשום דמות במציאות, בבית הספר ובכלל.
עלילת הסרט מספרת על אחד התלמידים (יהונתן גודמן תלמיד כיתה י' בתפקיד עצמו) שמתמודד עם חרם עליו ביוזמת התלמיד שעלי לוין מכיתה ט' (גם הוא בתפקיד עצמו). הוא מפרט בעלילה מרתקת איך נוצר החרם וכיצד מצטרפים אליו עוד ועוד תלמידים מבלי שיידעו באמת מה גרם לו.
החרם מחריף, מה שגורם לגודמן השחקן לברוח מהפנימייה. כשהוא חוזר, דווקא הוא מונע פגיעה בתלמיד שארגן את החרם נגדו. לקראת סוף הסרט מתברר שכל נושא החרם הוא אי הבנה אחת גדולה, מאחר והתלמיד שעלי, חשב שגודמן הלשין עליו על גניבת אייפד מחדר המורים, מה שלא היה ולא נברא. הוא מסתיים בחיבוקים הדדיים ובמוסר השכל שעל כל אחד לנהוג בכבוד איש לרעהו.
הבמאי והמורה, רמי מנו, מספר כי במהלך השיעורים עלו נושאים אישיים וכואבים: בריחה מהפנימייה, בדידות, אלימות וחרמות. "שאלתי אם ירצו ליצור משהו שקשור לחרם? חלק מהתלמידים נבהלו וזה עשה להם טריגר", אבל הוא הסביר: "אם נעשה מזה סרט, זה יכול לגעת בילדים אחרים ולעשות שינוי." וכך, הרעיון התגלגל והפך לסיפור מרגש עם התחלה, אמצע, וסוף.
במקום לצלם בסלולרי, השתמשו התלמידים בציוד מקצועי. אבל גם בלי ציוד מתקדם, הקסם האמיתי התרחש מאחורי העדשה: כל תלמיד לקח חלק לפי העניין והכישרון שלו: צילום, עריכה, משחק ובימוי. המטרה הייתה לתת לכל אחד מקום וביטוי אישי, ולאפשר לו לעסוק במה שמעניין אותו באמת.
אחד התלמידים הבולטים בתהליך היה נחמן פורת, שלדברי רמי מנו לקח חלק משמעותי במיוחד – הן בצילום, הן ברעיונות העלילתיים והן בבימוי עצמו. "גם הלוקיישנים והזוויות נבחרו על ידם, מתוך מחשבה על איך לספר את הסיפור בצורה הכי מדויקת ונוגעת", הוא אמר.
הסרט, שמורכב מסצנות קצרות ואותנטיות, לא התבסס על תסריט כתוב. מנו רק כתב להם את הנושאים והטקסטים והמילים נכתבו בלייב על ידי התלמידים, והם עצמם בחרו מה לומר. "אני רק תיקנתי את מה שאסור להגיד, לימדתי איך במצב של כעס אפשר להשתמש במילים אחרות ולא גסות", הוא מספר.
הילד שהתבקש לשחק את מי שמפיץ את השמועה, התקשה לעשות את זה. "לתלמידים היה קשה להיצמד לתפקיד ה'רע', הם שאלו את עצמם "איך אני אראה אחרי זה? אני לא באמת כזה". משתף מנו.
הסרט צולם בזמן מלחמה, בלחץ, ובלילות ארוכים. אבל ההקרנה במסיבת הסיום הוכיחה שמשהו עמוק קרה. "לא נשארה עין יבשה", מתאר מנו. "פתאום ילדים שהציקו – נהיו חברים של מי שפעם היו לבד. שזה מדהים ומרגש לראות".
10 תלמידים לקחו חלק בפרויקט – בני 13 עד 17. השילוב הבין-גילאי הפך גם הוא לאחד ההישגים של הסרט, שמראה כמה כוח יש לבני נוער כשנותנים להם מקום. הסרט "נער מתבגר", שנוצר כולו על ידי תלמידי "אדם בשרון", מזמין כל אחד מאיתנו לעצור לרגע, לחשוב, ולשאול: איך אני פועל? מה אני גורם לאחרים להרגיש? והוא ההוכחה לכך שחינוך רגשי ויצירתי יכול לשנות חיים.
