בזמן שארצות הברית מציינת 35 שנה לחוק למען זכויות לאנשים עם מוגבלויות (ADA), ארגונים הפועלים לקידום זכויות אנשים עם מוגבלות חוששים מקיצוץ משמעותי במימון הפדרלי החיוני לפעילותם.
ננסי ג’נסן מאמינה שלולא סגירת המוסד הקבוצתי המתעלל שבו חיה עד 2004, בעזרת המרכז לזכויות אנשים עם מוגבלות בקנזס, חייה היו נראים אחרת. המרכז, כמו עשרות אחרים ברחבי ארה"ב, מסתמך על מימון פדרלי כדי להגן על זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות.
כעת, תחת ממשל טראמפ, קיים חשש ממשי להפסקת התמיכה התקציבית. לפי הצעת התקציב, צפוי ביטול מלא של שלושה מענקים פדרליים למרכזים מסוג זה, וצמצום מענק רביעי בכמה מדינות. ארגונים רבים עלולים לאבד יותר מ־60% מהמימון שלהם.
החשש גובר על רקע עלייה בביקוש לשירותי סיוע, במיוחד לאחר חקיקת רפורמות בתקציב ובמסים שהקשו על הגישה לביטוח הבריאות הפדרלי (Medicaid), בין היתר באמצעות חובת דיווח על עבודה.
העיתוי מטריד במיוחד. השנה מציינים גם 50 שנה לחוק שהקים את רשת המרכזים לזכויות אנשים עם מוגבלות. לדברי פעילים, זהו האיום הגדול ביותר לקיום הרשת מאז הקמתה. סמכויות המרכזים כוללות ביקורים בלתי מתואמים במוסדות מגורים וראיונות אישיים עם דיירים, מה שמאפשר גילוי מוקדם של התעללויות והזנחה.
"אנשים עם מוגבלות פשוט יילכו לאיבוד", הזהירה ג’נסן, כיום יו"ר המועצה המייעצת בקולורדו המפקחת על שימוש בתקציבים פדרליים להגנת אנשים עם הפרעה נפשית. היא מודאגת מהשלכות הקיצוץ על מאבקים באפליה בדיור, זכויות תלמידים, והתאמות בעבודה.
עלות המימון המדובר למדינה היא פחות מסנט אחד לכל דולר מס. כלל המימון השנתי למרכזים עומד על כ-180 מיליון דולר בלבד, לעומת הוצאה ממשלתית כוללת של 1.8 טריליון דולר.
למרות הפניות, משרד ניהול התקציב של הנשיא לא הגיב לביקורת. במסמכי התקציב נטען כי העברת האחריות למדינות תאפשר גמישות ניהולית. משרד החינוך טען כי המענקים יוצרים נטל בירוקרטי. ראסל ווט, יועצו הבכיר של טראמפ לתקציב, כתב לסנאטורים כי יש לבחון אם ניתן לספק את השירותים דרך המדינות והרשויות המקומיות, אם בכלל.
אולם, הארגונים טוענים שאין ביטחון שיקבלו תקציבים ללא ייעוד מפורש. כיוון שחלק מתפקידם הוא לתבוע את המדינות תחת הממשל הפדרלי, הם לא סומכים עליה כמקור מימון. החוק הפדרלי מ-1975 הגדיר אותם כגופים עצמאיים, וחוקים נוספים חיזקו את עקרון אי-תלותם.
"אנחנו צריכים מערכת עצמאית שתחייב את הרשויות באחראיות", אמר רוקי ניקולס, מנכ"ל המרכז בקנזס. המרכז סייע במשך שנים למתיו הול, אדם בכיסא גלגלים הנתמך על ידי אחות ממומנת דרך ביטוח בריאות הממשלתי. "אני צריך את זה כדי לשמור על הבריאות שלי", אמר הול.
לדברי שון ג’קסון, מנכ"ל ארגון בטקסס, גם לפני הקיצוצים התקשו פונים לביטוח בריאות להבין את המערכת. עם פחות מימון, יטופלו פחות מקרים. הארגון מקבל מימון גם ממקורות פרטיים, אך עדיין 68% מהכנסותיו מגיעות מהממשל הפדרלי. ארגונים אחרים תלויים אף יותר, חלקם ב-85% מהמימון.
סטיבן שוורץ, ממקימי המרכז לייצוג ציבורי במסצ'וסטס, אמר שהצעות התקציב מאותתות על רצון לסגור את הארגונים. לדבריו, המימון אפשר פעולות משמעותיות, כמו חקירה שיזם ארגון באיווה ב-2009 בעקבות דיווח על העסקת גברים עם מוגבלויות בתנאים מחפירים במפעל לעיבוד בשר.
ב-2004, ריאיון שערך המרכז בקנזס עם דיירת במוסד של ג’נסן הוביל לחשיפת התעללות ולמאסר ממושך של מנהלי המוסד. ב-2023, רק לאחר הגשת תביעה פדרלית, הסכימה מדינת איווה לגבש תוכנית שירותים קהילתיים לילדים עם מוגבלויות קשות.
גם בטקסס, לאחר תביעה שנמשכה 15 שנה, הורה שופט פדרלי בחודש שעבר להתחיל בגיבוש תוכנית לתיקון כשלים בטיפול באלפי אנשים עם מוגבלויות שכליות השוהים בבתי אבות. שלושה מהם עבדו בעבר במפעל באיווה.
"בלי הארגונים האלה, לא הייתה דרך לגלות את הדברים האלו", סיכם שוורץ. "הם העיניים והאוזניים הכי חדות שיש לנו".
