קנדרה הבר, סטודנטית לרפואה בשנה השלישית מקנדה, מתמודדת עם מגבלות פיזיות, אך גם עם דעות קדומות. זה היה היום הראשון של סבב קליני חדש. קנדרה הבר נכנסה למחלקה בבגדי רופאים, עם סטטוסקופ תלוי על צווארה ותעודת בית החולים מוצמדת לחולצה.
היא חשבה שהיא נראית בדיוק כמו כל סטודנט לרפואה אחר. כשהתקרבה לעמדת האחיות כשהיא יושבת בכיסא הגלגלים שלה, אחות שלא הכירה אותה פנתה אליה ושאלה אם יש לה תור.
הבר, שהופתעה מהשאלה, השיבה שהיא הסטודנטית החדשה שמתחילה היום. פניה של האחות השתנו מיד. היא התנצלה והסבירה שהיא לא התכוונה לפגוע. פשוט ראתה קודם את הכיסא הגלגלים, והניחה שקנדרה מטופלת. זו הייתה החלפה קצרה של מילים, אך אחת מני רבות עבור הבר. "זו תזכורת שקטה ומתמשכת כמה בקלות אנשים מניחים הנחות כשאת לא נראית כמו הרופא הקלאסי," היא אומרת.
קנדרה הבר, סטודנטית לרפואה בשנה השלישית בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת דלהאוזי בניו ברנסוויק, מתניידת בעזרת כיסא גלגלים, קביים, וסדים לרגליים. זו עמדה יוצאת דופן, והיא לא תמיד ראתה את עצמה ממלאת אותה.
הבר מספרת כי חלמה להיות רופאה כל חייה, אך לא הייתה בטוחה אם יש לה מקום במקצוע. בגיל 21, החלה ירידה חדה ובלתי מוסברת במצבה הפיזי. בתוך שלושה חודשים, ההליכה הפכה למאתגרת. "הייתי אדם פעיל וספורטיבי, ואיבוד היכולת לנוע היה הרסני", היא משתפת.
היעדר אבחנה ברורה הפך את חוסר הוודאות לבלתי נסבל. היא החליטה שלא להגיש מועמדות ללימודי רפואה, ובמקום זאת החלה ללמוד לתואר שני בפסיכולוגיה ניסויית.
בהמשך קיבלה אבחנה. מדובר בהפרעה גנטית חשוכת מרפא, אך לא מתקדמת. בעזרת צוות רפואי מתאים ואביזרי עזר, הצליחה לשקם את עצמאותה. אז, למרות החשש, משום שלא ראתה אף רופא כמוה, החליטה להגיש מועמדות ללימודי רפואה בכל זאת.
היו ספקות, היו שהתנגדו. אך לצידם הייתה גם תמיכה עצומה ממשפחתה ומחבריה, ובמיוחד מאחותה התאומה, קורטני.
גם קורטני סבלה מהפרעה גנטית זהה, אך היא פגעה באיברים הפנימיים שלה. בזמן שקנדרה הסתגלה לשינוי במצבה, קורטני החלה להתדרדר. תוך שנה וחצי אושפזה יותר מ-30 פעמים, עברה הליכים רפואיים רבים וניתוחים.
שתיהן חלקו את אותו החלום, והגישו מועמדות ללימודי רפואה יחד. אך כמה חודשים לפני שקנדרה קיבלה את מכתב הקבלה, קורטני נפטרה מסיבוך בטיפול.
"הזיכרון שלה הוא מה שמדרבן אותי", אומרת קנדרה. "האובדן שלה מזכיר לי כל יום למה אני עושה את זה".
אף על פי שהיא משתדלת להתמקד בחיובי, קנדרה לא מתעלמת מהקשיים. בתי חולים לעיתים קרובות אינם נגישים. אזורי קבלה ציבוריים לרוב מותאמים, אך לעומתם, אזורי צוות הרבה פחות. אפילו פעולה פשוטה כמו פתיחת דלת עשויה להפוך לקושי יומיומי.
"למדתי לבקש עזרה ולהיעזר באחרים." היא אומרת: "לא כי אני לא מסוגלת, אלא כי המרחב עצמו מגביל אותי".
מעבר למגבלות הפיזיות, יש גם מגבלות תפיסתיות. מניחים שהיא מטופלת, מדברים אליה באופן מתנשא, או אומרים שהיא מעוררת השראה רק מעצם זה שהיא עם אנשים ללא מגבלה. היא מוסיפה: "לפעמים שואלים אותי מה לא בסדר איתי עוד לפני ששואלים איך קוראים לי."
למרות הכול, יש גם רגעים מעוררי תקווה. יש זרים שמביעים גאווה ושמחה כשרואים מישהי כמוה בתחום הרפואה כי הם יודעים שהיא מבינה איך זה להיות בצד השני כמטופלת. אחד הרגעים שזכורים לה התרחש בסבב ברפואה פנימית. היא התבקשה לבדוק מטופלת שהייתה מאושפזת זמן רב. מצבה הידרדר, אך הרופאים לא הצליחו למצוא את הסיבה.
כשקנדרה נכנסה לחדר, היא ראתה על פניה שהיא מותשת. אז היא הקשיבה לה, נתנה לה לספר, שאלה עוד שאלות. מעבר לניסיון האישי שמקנה לה הבנה ייחודית, היא לקנדרה היה זמן, כסטודנטית, להקשיב באמת. אמנם היא לא הצליחה לפתור את התעלומה הרפואית, אך המטופלת הודתה לה, ואמרה שזו הפעם הראשונה שהרגישה מובנת.
"להיות בין הראשונות זה בודד ומתיש, אבל גם יוצא דופן", מסכמת הבר. "אני יודעת כמה זה היה משנה לי אם הייתי רואה מישהי כמוני ברפואה בתחילת הדרך. אני מקווה להיות המנטורית והמודל לחיקוי שהייתי זקוקה לו. תזכורת לכך שגם אנחנו שייכים כאן".
